1.
בשבעה לאוקטובר התעוררנו מהאזעקה שזעקה גם כאן, במרכז הארץ. בזמן הישיבה בממ"ד כבר הבנו שמשהו חדש ואיום קורה. ככל שחלפו הדקות התחוור לנו תרחיש האימים.
בשמונה בבוקר התנתקתי מהטלוויזיה. כבר לא יכולתי לשאת את הזוועות, שבדיעבד, רק התחילו להגיע.
יצאתי לחצר לאסוף את העציצים עם הבצלים והפקעות שחיכו לי בפינה חשוכה כל הקיץ.
התישבתי על המדרגות ביציאה מהסלון והתחלתי לארגן אותם. עם הגב לטלויזיה, שומעת לא שומעת, נכנסת מדי פעם להציץ, לסרב להאמין ולברוח שוב החוצה.
אחרי כמה שעות, כשכל הבצלים והפקעות מויינו ונשתלו מחדש בעציצים, נכנסתי פנימה וחיפשתי את הפרויקט הבא. עשיתי כביסות, אירגנתי ארונות, אפילו תפרתי וילונות.
הייתי חייבת לזוז.
לא יכולתי לשאת את הידיעות הקשות, הרגשתי אותן בכל הגוף והרגשתי שאני חייבת לזוז, חייבת להישאר בתנועה, לפרוק, כמה שאפשר, את המתח והכאב שהצטברו בגוף.
הצצתי מידי פעם בטלוויזיה שפעלה בלי הפסקה ובכיתי. המון.
זה היה היום הארוך בחיי וגם הגרוע ביותר.
באותו יום הלכתי לישון בשעת לילה מאוחרת, מותשת נפשית ופיסית, הצטרפתי לחיבוק המשפחתי על המזרון בממ"ד. כאבתי, כעסתי והודתי, ולא הצלחתי להרדם.
ככה נראו הימים הראשונים למלחמה, תנועה ועשייה בלתי פוסקות, העיקר להעסיק את הראש במשהו שהוא לא החדשות.
גם כשישבתי מול המתאמנים שלי, באימונים שעברו לזום, הרגשתי הקלה עצומה – שעה שלמה של דאגה, עזרה וריכוז מקסימלי באדם אחר.
לאט לאט הבנתי מה עוזר לי, הבנתי שהתחושה הראשונה שלי, של לקום מהטלוויזיה ולהתחיל לזוז, לעבור לעשייה פעילה היתה נכונה לי. קראתי לזה – להפחית חשיפה ולהגביר פעילות.
שיתפתי וכתבתי על זה פוסט בפייסבוק במטרה לעזור גם לאחרים, הנה קטעים ממנו –
שבוע ראשון - להפחית חשיפה להגביר פעילות
2.
בשבוע השני למלחמה, התחלתי לחפש כלים שיעזרו לי להתמודד עם אי הוודאות והעצב, התחלתי להבין שהחיים שהיו כאן לפני השבעה באוקטובר כבר לא יחזרו. גירסא אחרת תחליף אותם. העצב והפחד התערבבו באי וודאות – מה יהיה בהמשך? מה יהיה מחר?
בחיפוש אחרי הקלה מצאתי את עצמי חוזרת לכלי שהשתמשתי בו רבות בתקופת הקורונה – מעגל הדאגה של סטיבן קובי.
זה מודל שמציע לנו למקד את העשייה והחשיבה שלנו במקומות בהם יש לנו השפעה ופחות באלו שלא. בדרך זו נגדיל את תחושת ההשפעה שלנו על חיינו ובכך נפחית את אי וודאות שמקיפה אותנו.
מדריך מקיף על מעגל הדאגה מתקופת הקורונה נמצא כאן.
והנה חלקים ממה שכתבתי עליו הפעם –
שבוע שני - מעגל הדאגה
מה אני יכולה לעשות למען עצמי עכשיו?
מציאות החיים שלנו בימים האחרונים קשה וכואבת, אנחנו מרגישים שאנחנו מוקפים בים של כאב וצער, הוא גדל ומאיים להטביע אותנו. מה נוכל לעשות כדי לעזור לעצמנו?
כלי מעגל הדאגה של סטיבן קובי מציע לנו דרך פעולה לשיפור ההרגשה בימים הקשים האלו, הוא מלמד ומסייע לעבור מדאגה להשפעה.
במקום לטבוע בעצב, הכלי מציע לנו לתפוס קרש קטן ולהתחיל לחתור לאט לאט קדימה.
זו הצעה שמשמעה להתחיל לקחת בחזרה את האחריות על התחושות שלנו, להגדיל את הבחירה ואת ההשפעה.
מעגל הדאגה הוא המקום בחיינו שאיננו יכולים להשפיע עליו – הארועים הקשים שהפכו למציאות חיינו בימים האחרונים.
מעגל ההשפעה, לעומת זאת, הוא המקום בתוכי או בחיי בו אני יכולה לבחור או לפעול, דבר שישפר את תחושותיי.
כשאני מתחילה לבחור ולעשות אני מרחיבה את מעגל ההשפעה שלי וכשמעגל ההשפעה גדל זה קורה על חשבון מעגל הדאגה. כלומר יותר השפעה = פחות דאגה.
אני לא יכולה לשנות את העבר אבל אני כן יכולה לשנות ולהשפיע על ההווה ועל העתיד וגם על התחושות שלי. המעבר למעגל ההשפעה מחבר אותנו לראיית עולם אופטימית, ראיית עולם שמאמינה שאפשר שיהיה כאן טוב יותר בהמשך.
חשבו מה אתם יכולים לעשות עכשיו כדי לשפר את המצב ולו במעט. מחשבה חדשה, פעולה מיטיבה. ביחרו אחת והתחילו איתה.
מה יעזור לכם?
3.
בשבוע השלישי התחלתי להתמודד קצת יותר עם המחשבות שלי והצורך בתנועה ועשייה פחת.
יכולתי לשבת יותר ולכן טעיתי לחשוב שאני גם יכולה להתרכז יותר וניסיתי לחזור לפרויקטים הדורשים ממני ריכוז עמוק. זה לא עבד. יצאתי מתוסכלת. הבנתי שאני עדין לא מוכנה לזה. הפרויקטים יחכו, אני מתרכזת בעיקר בעבודה השוטפת ובבית. הלב שלי בבית.
בשבוע הזה המדיטציה שחזרתי לעשות התחילה לעשות סדר, ותובנות מתרגול עם שחר מתן בעמותת תובנה הזכירו לי שאני יודעת מה כדאי לי לעשות עכשיו – הבנתי שהבחירה לאן אוליך את המחשבות שלי יכולה לעזור לי. אולי לא אפחית את הרע שסביבי אבל כן ביכולתי להפחית את שליטתו בי ולהגביר את האופטימיות ואת ראיית הטוב בחיי.
הקפדתי לתרגל תשומת לב לטוב ובכך להגדיל את החלק שלו ביום שלי ובמקביל להקטין את המשיכה האוטומטית והטבעית של המחשבות לארועי המלחמה. זה עזר לי מאוד.
והנה התרגיל לתשומת לב לטוב כפי שהעלתי לרשתות החברתיות –
שבוע שלישי - לאן המחשבות הולכות?
המחשבות שלנו נוטות להימשך למה שבולט סביבנו. הן חוזרות שוב ושוב ובאופן אוטומטי למקום או הדבר שמושך את תשומת ליבנו, לגירוי הבולט בסביבתנו.
דווקא בזמנים כאלו חשוב לבחור היכן נניח את תשומת הלב שלנו, במקום לאפשר לה ללכת לאן שהיא בוחרת – לגרוי הדומיננטי. עכשיו חשוב במיוחד להתאמן בלהנחות אותה למה שאולי פחות בולט כרגע אבל קיים – למה שטוב.
היכן נניח את תשומת ליבנו בעת הזאת? האם ניתן לה להימשך אוטומטית לחדשות ולדאגות או שנבחר להנחות אותה דווקא אל הטוב בחיינו ונתמקד באירועים חיוביים שמתרחשים היום.
אני בוחרת באופציה השנייה ואני מציעה כאן תרגיל שאני מתרגלת הרבה (לא רק בתקופה הזו) שעוזר לי להנחות את המחשבות שלי לטוב בחיי וכך עוזר לי לאזן את התחושות הקשות.
תרגיל תשומת לב לטוב
| שבו בשקט מספר דקות בעיניים עצומות. אפשר גם לשבת בעיניים פקוחות ואז כדאי לשבת מול נוף משמח, תמונה של אדם אהוב או חפץ יפה.
| הרפו את הגוף ונשמו מספר נשימות.
| שאלו את עצמכם – מה טוב לי היום, מה טוב לי בתקופה הזו, מה טוב בחיי ובעולם המקיף אותי.
חפשו את כל הדברים הטובים בחיים שלכם היום וציינו אותם: אנשים אהובים, רגעים נעימים, ציינו את הברור מאליו וגם את הנשגב. את אומץ הלב, ההתגייסות והתרומות וגם את הטבע שממשיך ללבלב. הריצו בראש רשימה של כל מה שטוב עכשיו.
| לסיום בחרו משפט שמדבר אליכם וחיזרו עליו בלבכם, למשל – אני בוחרת לראות את הטוב בחיי, את הטוב שקורה היום סביבי. קחו את המשפט הזה עימכם להמשך היום שלכם.
ההבנה שגם המחשבות שלי נחטפו על ידי החמאס החזירה אותי לתובנות מהעבר שעסקו בלקחת אחריות על המחשבות שלי, קראתי שוב פוסטים שכתבתי והם חידדו לי את האמונה ביכולת שלי להשפיע על איך שאני מרגישה.
אני ממליצה גם לכם לקרוא אותם, אלו הפוסטים: מחשבות שליליות הן כמו בולענים וגם מה מעיף לך את בלון המחשבות? לקחת שליטה על המחשבות שלך.
4.
היום אנחנו בתחילת השבוע הרביעי למלחמה, היום הצלחתי לשבת ולכתוב את הפוסט הזה שאני חושבת עליו כבר שבוע שלם.
היום תרגלתי רבע שעה של יוגה בבוקר.
השבוע חלק מהמתאמנים שלי חוזרים למפגשים פיסיים.
זאת לא חזרה לשיגרה, זה רחוק מזה, אבל זאת התחלה של חזרה לתפקוד.
אני ממשיכה לשמור על עצמי, לסלוח לעצמי ולחבק את עצמי. ואת כל מי שסביבי.
מה שאני יכולה זה מה שאני יכולה.
לכל אחד יש את הקצב שלו והדרך שלו.
אני שמחה ומוקירה את העובדה שמשהו בתוכי ידע מההתחלה מה מתאים לי – לראות חדשות במנות קצובות, לספוג קצת מהרוע ולצאת ולזוז כדי לפרוק את זה. לא יכולתי לשאת את כל הזוועות וגם היום אינני יכולה. אני שומרת על עצמי בכך שאני צורכת אותן במנות קטנות, פירורי רוע, סיפור סיפור, לאט ומעט. ואז נשימה ותנועה. ושוב פירור.
הפקעות שנטמנו בשבעה לאוקטובר כבר התחילו לבצבץ מן האדמה, כח החיים שישן בהן התעורר שוב.
הן מזכירות לי שהטבע חזק יותר מהכל, וכך גם אנחנו. שאחרי כל זה נקום מחדש מהצד השני של המלחמה, כואבים אבל תאווי חיים. מוכנים לשינוי, כמהים להתחיל מחדש, נחזור לצמוח למרות הכל. נתחיל תהליך של ריפוי ובנייה מחדש.
ובנתיים, אני יכולה רק לאחל לכולנו שהשבוע הזה יהיה האחרון ללחימה,
שהחטופים היקרים ישובו בריאים בגוף ובנפש ומשפחותיהם ישובו לנשום.
אין לי מילים למשפחות הנרצחים, הכאב גדול מידי. רק ניסיון להשתתף בצערם.
שנסיים להילחם ונתחיל לצמוח מחדש.
אמן.
