על קהילה, הקסם שבבתים משותפים של פעם והמון נוסטלגיה.
בתחילת החודש הרסו את הבניין הישן שלנו, הבניין בו גרנו כשהבנות היו קטנות.
בחנוכה, לפני 10 שנים, עברנו מתל אביב לקריית אונו. אני, גרושה טרייה ושתי בנות קטנטנות.
עברנו לדירה קטנה ומתוקה בבניין רכבת ישן אך מטופח, מוקף חצר ענקית שרובה דשא ובמרכזה עץ דקל. בית של פעם בשכונה של פעם.
במרחק 2 דקות הליכה היו גני הילדים ואחריהם עמד גן השעשועים השכונתי.
הלכנו ברגל לגנים, הליכה שלקחה תמיד הרבה יותר משתי דקות, אמא אחת קצת ממהרת ושתי ילדות עליזות, מקפצות במגפיים ומטריות ורודות, או עוצרות לרגע להביט מלמעלה על חילזון שחצה את המדרכה.
כמעט כל יום הלכנו לגינה אחרי הגן והכרנו שם את כולם. אם היו פקקים חריגים בדרך מהעבודה יכולתי להתקשר לאמא אחרת ולהודיע שאני מאחרת, היא הוציאה עבורי את הבנות וחיכתה לי בגינה. רוב הימים חזרתי מהגן לא עם שתי בנות, אלא עם שלוש או ארבע.
איתנו בבניין גרו בעיקר זוגות צעירים ואלמנות קשישות. עם הזמן נרקמו בינינו קשרי חברות, ירדנו למטה עם הבנות לקפה של חמש ונשארנו בחוץ עד ארוחת הערב. בקיץ פרסנו מחצלת על הדשא ומילאנו בריכה קטנה.
לאט לאט החבורה התרחבה לעוד אימהות מהגנים, מהשכונה, אפילו נסענו כמה פעמים ביחד לטיול בשבת. תמיד כשהלכתי ברחוב פגשתי מישהי שהכרתי. זו היתה "שכונה".
אהבתי, את מה שקראתי לו אז "החיים הקטנים והנעימים שלנו" ואני זוכרת, שכבר אז ידעתי, שבמבט לאחור תמיד אזכור את התקופה הזאת בגעגועים ואהבה. ידעתי בזמן אמת שטוב לי.
חשוב לי לציין שזו בהחלט לא הייתה תקופה קלה בחיי, עבדתי בעבודה סופר אחראית שדרשה ממני כוחות נפשיים רבים, כתבתי את עבודת התזה בתואר השני שלא רצה להסתיים ובעיקר' הייתי גרושה טרייה עם שתי בנות קטנות שמסתגלת למציאות חדשה, מתמודדת עם כאבים ואכזבה ובונה לה חיים חדשים וחלומות חדשים. ועדין, זו זכורה לי כתקופה מאושרת מאוד.
חשבתי על כל זה אחרי שהבניין נהרס ומשהו בלב שלי נצבט, שאלתי את עצמי מה היה שם בבניין הישן שגרם לתקופה הזו, עבורי וגם עבור הבנות, להחקק בזיכרון כתקופה מופלאה כל כך?
ואז נזכרתי במה שקראתי בספר הדני "ליקה – הסודות של העם המאושר ביותר בעולם" (מאת מייק וייקינג) על השכונות המשותפות שהחלו להבנות בדנמרק בשנות השבעים. שכונות שהוקמו ביוזמת זוגות צעירים שהאמינו ש"לילד צריכים להיות מאה הורים" – אנשים שביקשו לגדל את ילדיהם כחלק מקהילה.
השכונות שהם הקימו נקראות בופליסקר – שזה בדנית חיבור של המילים לגור וקהילה, וזה בעצם מה שהם שאפו להיות. הבופילסקר מורכבים מבנייני דירות גדולים או מקבץ של בתים פרטיים ויחד עימם גם חללים משותפים וחצר מרכזית משותפת גדולה. בבופליסקר יש גם גן ירק משותף, גן שעשועים, סטודיו ו-מטבח משותף בו מתנדבים הדיירים ומבשלים ארבע פעמים בשבוע ארוחת ערב משותפת במחיר עלות.
הבופליסקרים, מציין המחבר, הם צורת חיים אטרקטיבית למשפחות צעירות וגם לקרוביהם הקשישים (שנמצאים פעמים רבות בסכנת בידוד חברתי-כמה רלוונטי לתקופת הקורונה) ועקב כך, שיכונים קהילתיים כאלו נבנים כיום יותר ויותר ברחבי אירופה.
מה סוד ההצלחה של הבופליסקרים? המחבר מסביר כי להשתייכות לקהילה יש השפעה חיובית על הרווחה והחיים שלנו וכי צורת המגורים הזו יוצרת הווי משותף, מעודדת אינטראקציה חברתית וכך גם מובילה ליצירת קשרי חברות משמעותיים.
כן. זה מה שהיה לנו שם בבניין הישן – בופליסקר.
התחושה הזו של הביחד, הזכות לחלוק את היומיום שלך עם אנשים נוספים, הידיעה שתמיד יהיה מי שיעזור לך להוציא את הבנות מהגן או להקשיב למה שיושב לך על הלב.
היינו קבוצה של אימהות לילדים צעירים, בגילאים שונים, הגענו ממקומות שונים והתחברנו יחד לקהילה. הינו שם ביחד, אחת בשביל השנייה. היה שם חיבור משמעותי בין אנשים (ובעיקר נשים). הייתה שם קהילה.
מאז, רפי ואני חזרנו להיות זוג, הבנות גדלו, עברנו כמה דירות ואנחנו גרים היום כמה רחובות משם בשכונה מסוג אחר. אבל רבים מהקשרים שנוצרו בתקופה הזו מלווים אותנו גם היום, והבניין, החברויות, הקהילה, כל אלו יצרו עבורנו זכרון נפלא מהתקופה ההיא.
ביום שאחרי ההריסה עברתי במקום, מהבניין נותרה רק ערמה ענקית של פסולת בניין שדחפור עבד לצידה ובכביש הצר המתינו לתורן משאיות פינוי ענקיות.
במקום הבניין הקטן עם החצר הגדולה יקום כאן בניין גדול עם דירות גינה.
זה טבעו של עולם ובכלל התקופה הזו הסתיימה מזמן. אבל עבורנו, הזכרונות המופלאים האלה ישארו איתנו לתמיד.
מבחינתנו, תמיד כשנעבור שם, נזכור את הבניין שהיה, את החצר הרחבה, את החברויות, ואת הרגעים. תמיד משהו יצבוט בגעגוע, אבל גם תמיד נסיים ב"איזה כייף היה".
#מתרגלתאושר. מה למדתי?
| כמו שכתבתי בפוסט, התקופה המתוארת היתה תקופה רגשית לא פשוטה בחיי וגם עמוסה מאוד. ואני בטוחה שאם אשאל את חברותיי מאותה תקופה – אני בטוחה שקיטרתי המון בתקופה הזו (כן, אני כזו, לכן אני מתרגלת אושר). אבל כאמור, ידעתי בזמן אמת שאזכור את התקופה הזו בחיבה. איך ידעתי?
כי כבר הייתה לי לפני כן תקופה כזו בחיים – כשגרתי בתל אביב, למדתי לתואר הראשון, עבדתי בשתי עבודות ולא היתה לי שקל מיותר או דקה לנשום. אבל (ובאמת לא ברור לי היום איך הספקתי הכל) היו לי חיי חברה עשירים וכיפיים במיוחד. וגם משם, אגב, חלק מהקשרים נותרו חזקים עד היום.
בכל מקרה, גם התקופה הזו ממוצבת אצלי בזיכרון כתקופה נהדרת.
אז איך ידעתי? כי היה לי ברור שכמות וחוזק הקשרים החברתיים שהיו לי הם שהפכו את התקופה העמוסה לאפשרית ובהמשך לזיכרון חיובי.
אז מבחינתי התובנה כאן ברורה לגמרי – מעגל חברתי קבוע ואוהד בתדירות יומיומית מעלה משמעותית את רמת האושר שלי.
מסכימים? גם אצלכם זה ככה? אשמח לשמוע מה דעתכם.
ענבל דויטש – מאמנת אישית ומתרגלת אושר.
