שנת הלימודים באוניברסיטאות התחילה ממש לאחרונה, וכמו כל שנה, זו התקופה בה המשרד שלי מתמלא בסטודנטים עם הפרעת קשב וריכוז שפונים לעזרה וליווי על מנת לייצר למידה וניהול זמן טובים יותר.
עם השנים, בין כל הסטודנטים הפונים, אני מזהה שוב ושוב קבוצה אחת בולטת, אני קוראת להם – "החכמים הלא מאובחנים".
מדובר בסטודנטים וסטודנטיות שמגלים רק באוניברסיטה שיש להם הפרעת קשב וריכוז.
כמעט תמיד הם מספרים את אותו סיפור – הם היו תלמידים מצוינים ביסודי, מהבולטים בכיתתם, חלקם אף אובחנו כמחוננים. הם גדלו בידיעה שהם חכמים.
אף אחד לא חשב בשנים ההן שיש להם קושי כלשהו, בטח ובטח שלא הפרעת קשב. אולי קצת פטפטנות יתר (בעיקר אצל הבנות) או שהמורה ציינה ש"הם מתפרצים עם התשובה", אבל מיד הוסיפה שזה קשור לכך שהם חכמים ויודעים את החומר.
אבל כשהם עברו לחטיבה, או לתיכון, משהו קרה.
החומר התחיל להיות מורכב יותר והציונים שלהם התחילו לרדת. הם השיגו שמיניות במקום מאיות ולפעמים גם הרבה פחות.
אבל מכיוון שהם תויגו כבר ממזמן כחכמים אף אחד לא חשב שיש כאן בעיה, אף אחד לא חשב שכדאי לשלוח אותם לאבחון.
ההורים והמורים, בשלב הזה, התחילו לתייג אותם במחלקת ה"לא משקיעים" ו"לא ממצים את הפוטנציאל" כמו פעם (הם בחיים לא השקיעו, מה רוצים מהם פתאום?) ואפילו כעצלנים, והאשימו את גיל ההתבגרות.
לפעמים, הם בעצמם הודיעו לעולם שהלימודים זה לא הכי חשוב לי ואני רוצה להשקיע בכלל בריקוד, או במוסיקה או בתנועת הנוער. זה היה תירוץ טוב כדי להתרחק ממגמה ראלית.
ולמה זה? כי יש קטע כזה שתלמידים שגדלים ומתוייגים כחכמים מאוד (יש הרבה מחקרים כאלו על מחוננים) והכל הולך להם בקלות לא ממש יודעים איך להתאמץ כשקשה (כי כמעט אף פעם לא קשה להם) ובטח שלא יודעים איך להתמודד עם כשלון.
כישלון מאוד מאיים עליהם (אם אני נכשל אני כבר לא מחונן?) ולכן הם פשוט נמנעים ממשימות שעלולות להיות קשות או מורכבות או ממש מאתגרות עבורם. הם מתרחקים מכישלון. הם הולכים רק על בטוח, רק היכן שהם בטוחים שהם יצליחו, גם אם זה אומר בחירה בכיתה ברמה לימודית נמוכה מהיכולות שלהם (הרי שם הם בטוח יככבו).
אבל חלקם כן מצליחים, גם בתיכון.
הם מספיק חכמים בשביל לגשת לבגרות בלי ללמוד, רק ממה שקלטו בכיתה או שקראו פעם אחת במחברת שצילמו מחבר, ולהוציא שבעים או שמונים ולפעמים גם יותר.
ולפעמים הם ממשיכים עם המאיות, אבל הם עובדים מאוד קשה עבורן. ימים שלמים שהם מתכננים לשבת ללמוד ובסוף אולי לומדים שעה. הם מגישים עבודות ברגע האחרון אחרי שנשארו ערים כל הלילה לכתוב אותן. זה גובה מהם מחיר של תסכול ומלווה בהמון ייסורי מצפון בדרך.
ויש גם כאלה שהיה להם יותר מזל, והיו להם חברים שעזרו להם ללמוד או מורה פרטי טוב, או הורים שעזרו לנהל את הכל.
בכל מקרה הם סיימו את בית ספר עם בגרות טובה, לפעמים אפילו טובה מאוד.
בשלב הזה הם כבר קצת פחות בטוחים שהם חכמים.
לפסיכומטרי הם דווקא לומדים, הם מגייסים את כל הכוחות שלהם כי זה חשוב. וזה קצר יחסית.
הם לוקחים קורס ושם מחזיקים אותם קצר. לרוב, הפסיכומטרי נרשם כהצלחה. לא תמיד.
ואז הם מגיעים לאוניברסיטה, וכמו במעבר לחטיבה, הם מגלים שהחוקים השתנו לגמרי.
רמת ומורכבות החומר עלו משמעותית. הכל נהיה קשה יותר. כמויות החומר גדלו ואף הוכפלו.
הם עוברים סימסטר, אולי שניים בציונים בינוניים, חלקם פוגשים את הציון נכשל בפעם הראשונה בחייהם.
הם מתחילים לדחות בחינות למועדי ב, באופן קבוע מגישים עבודות ברגע האחרון אחרי לילה לבן.
והם נורא נורא מתוסכלים כי פתאום זה הפסיק לעבוד להם,
כי הדרישות נהיו גבוהות, כי נהייה עומס, כי כמות החומר ענקית,
כי את חומרי הקריאה צריך באמת לקרוא ולא מספיק רק להקשיב בכיתה,
כי נהייתה מורכבות, כי צריך לשלב עבודה, כי ההורים לא שם לנג'ס שיילמדו.
משהו לא מסתדר להם, כי הם הרי רגילים להצליח ללא מאמץ.
הרי הם לומדים כמו שלמדו תמיד, אז איך זה שהם הפסיקו להצליח?
הם לא ממש יודעים מה לעשות,
וזה השלב שבו הביטחון שלהם בעצמם מתחיל לרדת,
אולי הם לא כאלה חכמים.
פעמים רבות הם שוקלים לעזוב את התואר, אולי זה לא מתאים להם, אולי הם לא במקום הנכון.
לאט לאט חלקם מתחילים להפסיק לגשת למבחנים,
ורגע לפני שהם נוטשים את התואר,
או אחרי שהם מרגישים שהם איבדו שליטה והפערים גדולים,
הם מבינים שיש להם בעיה ומתחילים לברר, לקרוא.
וטוב שכך.
אז הם מגלים שיתכן ולקושי שלהם יש סיבה, יש לו שם.
שקוראים לזה הפרעת קשב וריכוז.
זה נראה להם לא הגיוני, הרי הם כבר מבוגרים, איך זה שאף אחד אף פעם לא חשב על זה??
ואז הם מבינים שהם צריכים עזרה.
כאן הם מגיעים אלי, עם אבחון, עם טיפול תרופתי או רק עם "אני חושב שאולי יש לי הפרעה".
כאן אנחנו מדברים על כך שהבעיה העיקרית שלהם היא שהם אף פעם לא למדו איך ללמוד.
שבגלל שהם היו חכמים מספיק להצליח בלימודים בלי מאמץ לאורך כל כך הרבה שנים – הם מעולם לא למדו ללמוד.
הם לא יודעים איך לומדים למבחן,
הם לא יודעים לכתוב עבודה שלא ברגע האחרון,
הם לא יודעים להתמודד עם דחיינות,
הם לא יודעים לתכנן את הלמידה,
הם לא יודעים להעריך לכמה זמן הם זקוקים לכתיבת עבודה או ללמידה למבחן.
הם מעולם לא למדו איך לומדים.
הם צריכים ללמוד את זה.
וזה מה שאנחנו עושים באימון לסטודנטים עם הפרעת קשב וריכוז.
* * *
אם אתם מרגישים שהכתבה מתארת אתכם, מה תעשו?
ראשית כדאי ללכת לאבחון. אבחון להפרעת קשב אינו אבחון מורכב, הוא כולל מספר שאלונים ושיחה וניתן לעבור אותו אצל פסיכיאטר, נוירולוג או רופא ילדים/משפחה עם הכשרה לאבחון הפרעת קשב וריכוז.
אחרי האיבחון תרגישו שיש הסבר לקשיים שלכם וסביר שתרגישו הקלה מסויימת.
בשלב הזה, אם תרצו, גם יתאימו לכם טיפול תרופתי לשיפור הקשב והריכוז.
ואחרי האיבחון? אחרי האיבחון ואחרי הטיפול התרופתי הגיע הזמן לצמצם את הפערים – להתחיל ללמוד איך ללמוד, לפתח הרגלי למידה יעילים. אנשי המקצוע קוראים לזה "תפקודים ניהוליים" – כל אותם כישורים קוגניטיביים שאנחנו זקוקים להם בכדי לבצע למידה יעילה (זכרון עבודה, הפעלה ותכנון, מיקוד במטרה ועוד).
אפשר לברר באוניברסיטה בה אתם לומדים לגבי ליווי אישי או קבוצתי ואפשר ללכת לאימון פרטי אצל מאמנת עם התמחות בהפרעת קשב וריכוז (אני כזו) ושם נתחיל לפתח את התפקודים הניהוליים שלכם – תלמדו איך לנהל את עצמכם ואיך ללמוד.
ועוד הערה לסיום, יכול להיות שהפוסט הזה מדבר אליכם ומתאר אתכם למרות שאין לכם הפרעת קשב וריכוז. גם במקרה שלכם, יתכן ועד היום הצלחתם להסתדר בלי ללמוד איך לומדים. אם הגיע השלב בו אתם מתקשים – נראה שהגיע הזמן שלכם ללמוד איך לומדים.
בהצלחה!
ענבל דויטש קרצ'מר
אימון וליווי בעלי הפרעת קשב וריכוז לאורך החיים
פוסטים נוספים בנושא:
אימון לסטודנטים עם הפרעת קשב וריכוז
ניהול זמן לסטודנטים
איך לתכנן את היום שלי
ניהול זמן למתחילים – מדריך
ארבע עובדות על הפרעת קשב
מסלולי האימון – ענבל דויטש
