מאיה חן, בעלת בלוג ופודקאסט בנושא רילוקיישן, מתארחת ומספרת על עשר שנים של רילוקיישן בסיאטל - החוויות, הקשיים ובעיקר הרווחים, ההתפתחות האישית והעצמאות.
| מראיינת: ענבל דויטש – מאמנת אישית ומתרגלת אושר |
תכירו את מאיה חן, אישה שלקח לי בדיוק ארבע דקות לחבב. אני יודעת את זה כי זה משך הזמן ששהינו יחד בחדר בזום.
מכירות את החברה החדשה שאת ישר רוצה להכיר לחברות הוותיקות שלך? אז ככה זה עם מאיה – משהו בכנות ובפתיחות שלה שבה אותי. נוסיף לזה את העובדה שהיא "מתרגלת אושר" ממש כמוני. זה סגר עניין ובסיום אותן ארבע דקות כבר הצעתי לראיין אותה. אז כשרות לציבור אני מציגה אותה בפניכן-
מאיה חן, בת 42, אמא לשלושה: אורי (13), טליה (10.5) ועומרי (6.5). נשואה לישראל. מאיה נמצאת עם משפחתה כבר 10 שנים ברילוקיישן בסיאטל. היא מגיעה מעולם ניהול הידע וכיום היא בעלת הבלוג "עשרים דקות מסיאטל-סיפורי נשים ורילוקיישן", והפודקאסט "נשים מספרות רילוקיישן" ומנהלת את קהילת הורות יצירתית בפייסבוק.
שנת 2020 הייתה שנה מלאת יצירה עבורך, פתחת בלוג ופודקאסט בנושא רילוקיישן, ספרי מה הניע את כל העשייה הזאת?
תמיד הייתה לי בראש המחשבה הזאת, שאני רוצה לשתף בניסיון שלי ברילוקיישן, את מה שלמדתי, תמיד חשבתי – למה אין מקום שבו הכל נמצא, למה צריך תמיד לחזור על אותן שאלות. ובשלב כלשהו עלה הרעיון של הבלוג, רעיון שלקח לי המון זמן לממש אותו, חלק מזה כי לא הייתי עדין בשלה וחלק כי היו עניינים טכניים. ואז הגיעה הקורונה ואיתה, את יודעת, כל ההרגשה הזאת של החיים קצרים, צריך לעשות עכשיו מה שאת רוצה. אז אמרתי יאללה, נלך על זה. חברה עזרה לי וזהו, פתחתי את הבלוג.
בנוסף, הקורונה פתחה אותי לקורסים בעברית וברגע שהתחלתי לעשות את כל הקורסים האלה – התחלתי להכיר אנשים, זה הכל בא ביחד, מעין, זה הזמן, זה הזמן לעשות את הכל ולדחוף קדימה. אני רואה את זה כמו איזה זרם, גל שכאילו דחף אותי והוביל אותי לכל מה שעשיתי בתקופה האחרונה.
לי קשה להגיד שהתקופה האחרונה, שנת 2020, היא שנה קשה, שנה לא טובה. אנחנו בבית, יש לזה מלא קשיים אבל מהבחינה המקצועית שלי זאת שנת הפריצה.
ודיי מהר "התרחבת" והוספת גם פודקאסט.
ערב אחד במקלחת פתאום הגיע הרעיון של פודקאסט על הסיפור הזה של נשים ורילוקיישן. הבנתי שאני רוצה לעשות את זה. אז למה לא? יאללה פודקאסט.
בהתחלה התלבטתי, אני מטורפת לעשות גם פודקאסט? עכשיו? בנוסף לבלוג? אבל הרגשתי בתוכי שזה הדבר הנכון, זו מין קריאה כזאת, שאת לא יכולה להתעלם ממנה.
זה מעין HA-AH Moment כזה, שאני צריכה לעשות את זה. אם אני אגיד עכשיו לא – זה ללכת נגד עצמי. מימשתי את זה דיי מהר. אני מאוד אוהבת לשמוע פודקאסטים, נכנסתי לעניינים, חקרתי, קניתי מיקרופון. זהו.
נכנסת לגל של עשייה.
לי קשה להגיד שהתקופה האחרונה, שנת 2020, היא שנה קשה, שנה לא טובה. אנחנו בבית, יש לזה מלא קשיים אבל מהבחינה המקצועית שלי זאת שנת הפריצה.
אני גם מנהלת קבוצת פייסבוק, קוראים לה הורות יצירתית והיא עוסקת בנושאי הורות ומשפחה עם דגש על הדרך היצירתית בה אנו יכולים להתמודד ולהנות מילדינו. לילך, שהיא חברה שלי, הקימה את הקבוצה, אני מאוד שמחה שהצטרפתי. אנחנו מנהלות יחד את הקבוצה ונפגשות כל שבוע, מובילות וחושבות מה לעשות.
כל זה, את יודעת, עם שלושה ילדים ובית ושני חתולים (צוחקת). ואני עדין מתנדבת בבית ספר, אני כבר לא ה-President אבל אני עדיין מתנדבת בשתי הנהלות, בשני בתי ספר, בקיצור אני מאוד מאוד עסוקה.
היית President? מעניין מאוד, זה כמו בסרטים האמריקאים. נחזור לזה עוד מעט.
קודם מסקרן אותי לשמוע איך את מסבירה שדווקא בקורונה פרחת, התחלת להזיז דברים?
אני לא חושבת שזה התחיל שם, אני פעילה כבר משהו כמו שנה בקבוצה שקוראים לה "קבוצת מאסטר מיינד". אנחנו ארבע נשים שבעיקר תומכות אחת בשנייה, מקדמות אחת את השנייה, מאוד חיוביות ומאוד אחת בשביל השנייה, בקידום האושר שלנו, בלהסתכל על החיים בצורה אחרת. הקבוצה הזאת נתנה לי המון ביטחון והמון גיבוי. כולנו ביחד מרגישות שגדלנו והתפתחנו וצמחנו בכל מה שקשור בחיפוש האושר, בלגרום לעצמנו להרגיש יותר טוב, יותר fulfill.
ואוו, אז בעצם זו מין קבוצת מתרגלות אושר! חשבתי שזו קבוצה עסקית אבל עכשיו אני מבינה שזו יותר קבוצת קידום אושר, יותר wellbeing, נכון?
זה הכי wellbeing והאושר שלנו ותמיכה אחת בשנייה ובאמת קידום אישי אחת לשנייה, להיות הגב, המקום המחבק והתומך והלא שיפוטי. ומתוך זה כל אחת לוקחת את זה למקום שלה, למה שמתאים לה באותו רגע, זה יכול להיות ברמה העסקית, זה יכול להיות אישית, זה יכול להיות משפחתית, מה שצריך. אבל כשיש לך מקום כזה, לא שיפוטי, זה כל כך חשוב.
נהיינו חברות מאוד טובות, נהיינו קבוצה מאוד איכותית שתומכת אחת בשנייה ומקדמת אחת את השנייה. אני חושבת שהקבוצה הזאת היא שעזרה לי להאמין בעצמי יותר ולהגיד – אוקי, לכי על זה, הגיע הזמן, הנה את יכולה.
נשמע מדהים, כל אחת צריכה קבוצה כזאת. איך נוצרה הקבוצה המעולה הזאת?
יזמתי פרויקט שנקרא "שישי נשי קהילתי" שהמטרה שלו הייתה לחבר בין נשים בקהילת סיאטל. במסגרתו ארגנתי פעילות שבה היינו נפגשות פעם בחודש לקפה ואחר כך להרצאה של אחת הנשים בקהילה. ככה הכרתי אותן ואחר כך נפגשנו ל-Play date, לפגישה.
אז את סוג של יזמית כזאת.
כן, עם התקופה האחרונה והגילוי העצמי שלי אז אני חושבת שכן, יש בי איזו שהיא רוח שינוי ורוח יזמית כזאת, זה בעיקר, אם אני מרגישה איזה שהוא צורך והוא בוער בי אני לא אשאיר אותו סתם, אני אלך ואני אעשה איתו משהו. כל הדברים שעשיתי עד היום היו באמת כמתן צורך לדברים שאני הרגשתי בתוכי.
אנחנו גם קצת מתעסקות במדיטציה, התחלתי לעשות מדיטציה ודמיון מודרך והדברים גם משפיעים, אני חושבת שלמדתי הרבה יותר להקשיב לעצמי ולהקשיב לגוף שלי ולמה שנכון לי וכמו שאמרתי על הפודקאסט – שהרגשתי בגוף שלי וידעתי שזה נכון, אז כל הדברים האלה הגיעו מתוך הקבוצה הזאת, מתוך התהליך שאני עברתי עם עצמי בזכותן. אולי הייתי עוברת את התהליך עם עצמי גם בלי הקבוצה אבל יכול להיות שזה היה לוקח הרבה יותר זמן, בקיצור, בהחלט מגיע להן הרבה, הרבה.
גם התחלתי להגיד כל יום תודה, אז אני לא כותבת את זה אבל אני אומרת תודה כל לילה על דברים, במה אני גאה, אלו כל מיני דברים שמאוד תורמים ולא הייתי עושה את זה בלעדיהן, בלי הכח הזה של הקבוצה, של אנשים שהם מפרגנים ונמצאים שם בשבילך, ואת יודעת שהם הגב הכי חזק שלך.
אז הכח של הקבוצה עזר לך להוציא לפועל את הדברים שבערו בתוכך הרבה זמן?
להגיד לך את האמת, אני גם לא הייתי בן אדם כזה אופטימי. אבל השתנתי, השתנתי מאוד ברילוקיישן, נהייתי הרבה יותר עצמאית, למדתי להקשיב הרבה יותר לעצמי עם כל החיפוש העצמי שהיה לי, של מה אני רוצה לעשות פה. אז למדתי, התחלתי לקרוא המון ספרים שקשורים לכל החיפוש אחרי משמעות ואושר והתחלתי להשתמש בכלים ו-וואללה הם באמת עובדים (צוחקת), זה באמת עובד! נהייתי, אני חושבת, בן אדם שהרבה יותר מסתכל על הצד החיובי ומאמין ומסתכל על האושר ועל הטוב ועל ההווה ואיך אפשר כרגע להנות ממה שיש ולעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים עכשיו כי זה הכי הרבה שאנחנו יכולים.
נהדר, אז סיפרת על הכרת תודה, על תרגול מדיטציה ואופטימיות, ובאמת עכשיו כשאת מספרת שקראת ספרים אז זה מתחבר ביחד, אלו כלים מאוד שימושיים ויעילים להגברת האושר.
את מספרת שאת מישהי שעושה את זה במודע, שאת כמוני, לא מישהי שנולדה ככה, שתפי איזה עוד כלים ודברים את עושה מתוך החלטה, שניסית וגילית שהם עושים לך טוב, עושים אותך מאושרת יותר?
התעמלות זה לא משהו שאני מאוד אוהבת אבל כל פעם אחרי שאני מסיימת אז מאוד טוב לי, לכן החלטתי לעשות. אני הולכת על ההליכון, יוצאת החוצה להליכות. לעשות פעילות גופנית זה משהו שמאוד מאוד ממלא אותי בטוב. אני אוהבת להקשיב למוסיקה, לשמוע פודקאסטים, אוהבת ללמוד, אז כל הזמן אני קוראת ולפעמים זה לימוד של קורס ולפעמים זה באתר או מאנשים מסויימים, בלוגים מסויימים של אנשים שכתבו, אני חושבת שמכל בן אדם אפשר ללמוד משהו, פשוט צריך להיות פתוח לקבל את זה.
מה עוד? אני אוהבת להפגש עם אנשים, אני בן אדם מאוד חברותי, הקורונה פה מאוד מקשה עלי בנושא הזה, עם הלא להיפגש. ברור שאפשר לדבר ולעשות זום אבל זה לא אותו דבר. אני מאוד אוהבת להכיר אנשים חדשים, אני אוהבת לשמוע סיפורים של אנשים, בעצם הבלוג והפודקאסט והקבוצה, הכל איפשר לי לשמור על קשר עם אנשים, היחסים החברתיים האלה הם גורמים לי לאושר מאוד גדול. לדעת שאני לא לבד בהרבה דברים, לחלוק חוויות, לקבל פידבקים, לשמוע אנשים שאומרים לי – הפודקאסט הזה זה כל כך עוזר לי. מישהי אמרה לי – אני כל יום בודקת מתי הפרק הבא. פלוס זה שאני אוהבת לכתוב ואני אוהבת לראיין ואני אוהבת להקשיב, אז גם במובן הזה מה שבחרתי לעשות זה משהו שאני מאוד אוהבת.
אני אוהבת טבע, כשאפשר לצאת לטייל בחוץ אנחנו יוצאים לטייל, אני מאוד אוהבת ים, אין לנו פה ים אבל כל פעם שאפשר ללכת לאיזה שהוא אגם אז אנחנו עושים את זה, ואת יודעת, גם המשפחה ממלאת, אבל קצת קשה להגיד את זה, כל הזמן כולם ביחד.
קצת ממלאים מידי במצב הנוכחי.
אבל יש את הרגעים האלה, שאת יושבת לארוחה ואת מגלה שניהלת שיחה של חצי שעה עם כל הילדים שלך וזה ממש, אלה הרגעים שאת ככה חושבת "וואיי איזה כייף".
גם להגיד תודה על הדברים הקטנים, אני חושבת שזה משהו שמאוד למדתי מתוך המאסטר מיינד ומכל התקופה האחרונה, שזה לא חייב להיות דברים ענקיים, להגיד תודה על חיוך בבוקר או על חיבוק שקבלת, שאמרו לך "אמא אני אוהב אותך", ממש למדתי להנות מהדברים הקטנים ולקחת מהם ולהגיד – דווקא הרגעים האלה הכי מדהימים, הכי כייפיים.
ודרך אגב, לא כל התקופה שלי פה, עשר שנים, היתה כזה "יופי יופי", זה לקח לי הרבה זמן להגיע להבנה של מה שאני רוצה לעשות עם עצמי, להאמין בעצמי שאני יכולה לעשות את זה.
ברור, ובאמת על זה אני אשמח לשמוע, מה באמת עושים בתחילת רילוקיישן? נשמעת תקופה כל כך קשה וראיתי שגם כתבת עליה פוסט. אני מדמיינת תקופה כזו ועולה לי תחושה של בדידות – בלי חברים, בלי משפחה, תרבות אחרת, אמריקאית, זה לא ישראלים שאת נגשת אליהם והכל נורא בקלות. שמעתי את הפודקאסט עם ענת סרי בדרום אפריקה שבו היא סיפרה על איך שהיא עבדה בזה, בליצור קשרים חברתיים, זה לא פשוט. איך עושים את זה? בתור מישהי שאומרת כמוך כמה שהקשרים החברתיים משמעותיים עבורה וחשובים לה, מה את מציעה?
אז באמת המילה היא עובדים בזה. קודם כל תלוי באיזה סטטוס את מגיעה לפה, כי זה מאוד משנה, אני הגעתי לפה עם ילדים קטנים. כשאת מגיעה עם ילדים קטנים אז בדרך כלל יש לך גן ואז בגן יש הורים וזה מאוד עוזר. אם זה גן ישראלי אז מתחילים להציג אחד את השני, וכולם חדשים אז כולם מזמינים אחד את השני. הרבה פעמים האנשים הראשונים שתפגשי הם לא האנשים שאת הכי מסתדרת איתם אבל את מכירה את החברים שלהם ואת החברים שלהם ולאט לאט מרחיבים את המעגל החברתי ככה. צריך להיות מאוד פתוחים לאנשים, צריך לבוא וליזום, כן, ליזום פגישות אחרי הצהרים, ליזום פגישות לקפה. ליזום, אין, זה לא יגיע אליך, אם את לא תבואי ותעשי זה לא יקרה או יקרה מאוד מאוד לאט.
דרך שניה מאוד טובה היא דרך התנדבות, שלא עשיתי אותה על ההתחלה, אבל היום אני כן מאוד ממליצה לאנשים לעשות את זה. כי כשאת מתנדבת אז את, לא בקרונה, את מוקפת באנשים, את עובדת עם עוד אנשים. כחלק מזה אתן נפגשות לקפה, אתן מדברות בינכן, מחליפות כל מיני דברים וככה יכול להתפתח קשר.
אז ליזום, כן, אל תשאירו את זה ליד המקרה, ליזום ולעשות וכמו שאומרים כשמישהו בא ורצה לזכות בלוטו אלוהים אמר לו – אבל תקנה כבר כרטיס. אז זה לא יגיע אם תישארו בבית.
יש לי איזו רוח כזאת של יזמות, שאני מרגישה שאני רוצה לעשות משהו ואני צריכה לעשות אותו, משהו שבוער בי אז אני הולכת ועושה. אני שמה את הפחדים שלי, שקיימים מאוד, אני שמה אותם בצד והולכת עם זה, זה לא היה לפני הרילוקיישן, כי פה את לומדת להיות עצמאית, את לומדת שאת אדון לעצמך, שהכל תלוי בך. וזה מפתח עצמאות, תחושה שאין דבר שאני לא יכולה לעשות.
טוב את ממש עשית קריירה מההתנדבות, זה הזמן לספר איך הגעת להיות ראש ועד ההורים.
התחלתי מלהתנדב בכיתה ואז יזמתי, רציתי להביא חוג לגו לבית ספר ולא היה, אז הבאתי אותו בעצמי. אחר כך היה אירוע שרצינו לעשות בבית ספר ולא היה מי שיעשה אותו, אז אני עשיתי אותו. אחר כך הייתי Vice President ואז חיפשו President ובאו אלי ואמרו לי "טוב מאיה נראה לנו שאת תהיי President ממש טובה" ועניתי "מה פתאום". אבל אחרי שחשבתי על זה קצת אמרתי – בעצם למה לא? וזהו, ונבחרתי. לא שעמדו אנשים בתור לזה, כי זו עבודה מאוד קשה. אני בעצם ניהלתי ארגון Non Profit במשך שנתיים. זה ממש ארגון, את צריכה להגיש מיסים למדינה ואת צריכה לעמוד בחוקים ולנהל ישיבות, לעמוד בקשר עם בית הספר, לנהל מתנדבים, להוביל אותם. עשיתי מלא דברים. מאוד נהנתי. אבל בגלל שזה גם מאוד דורש, אחרי שנתיים לקחתי צעד אחורה. אני עדין מתנדבת, עדין ב-Board, אבל הרבה פחות.
היו שנתיים מדהימות, הכרתי מלא אנשים, עשיתי מלא דברים, הובלתי תהליכים בבית הספר, הוספתי כל מיני אירועים, אני חושבת שתרמתי למיתוג של ה-PTA (ועד ההורים), לאיך לתקשר את ה-PTA החוצה. משהו שאני מאוד שמתי עליו דגש. זה היה מאוד כייף.
ואוו, נשמע שמצאת לך את ההזדמנויות המדהימות האלו. אלו באמת לא דברים שיגרתיים, גם לא ברילוקיישן, אני חושבת.
כן, כמו שאת אמרת, יש לי איזו רוח כזאת של יזמות, שאני מרגישה שאני רוצה לעשות משהו ואני צריכה לעשות אותו, משהו שבוער בי אז אני הולכת ועושה. אני שמה את הפחדים שלי, שקיימים מאוד, אני שמה אותם בצד והולכת עם זה, זה לא היה לפני הרילוקיישן, כי פה את לומדת להיות עצמאית, את לומדת שאת אדון לעצמך, שהכל תלוי בך. וזה מפתח עצמאות, תחושה שאין דבר שאני לא יכולה לעשות. אני חושבת שזה באמת לצאת מאזור הנוחות, זאת אומרת רילוקיישן זה הכי יציאה מאזור הנוחות, ואחר כך הסיטואציה עצמה מכריחה אותך לצאת ולהמשיך לפרוץ קדימה. זה מה שאני עשיתי. יאללה, אני כבר שם אז נמשיך הלאה.
וזה לא תמיד היה ככה אצלך? קצת קשה להאמין.
האמת שאני שונה מאוד ממה שהייתי, בתיכון הייתי רק בספרים ובמחברות, היו לי חברות אבל הייתי דיי מסוגרת, היום אני אחרת לגמרי.
הרילוקיישן עשה את השינוי?
הצבא, היציאה משתיים עשרה שנים עם אותם אנשים. הייתי מושבניקית, זה כל הזמן עם אותם אנשים, והצבא אפשר לי להפתח, לפתוח דף חדש, להכיר אנשים אחרים, פתאום להציג את עצמי בדרך אחרת, לא כמו שהכירו אותי קודם. לראות שאני יכולה דברים אחרים. כן, אז זה היה שלב אחד. אני חושבת שקפיצת מדרגה אחר כך היה באמת הרילוקיישן, שוב, את יודעת, מן הסתם יש הרבה שנים באמצע אבל אם זה היה שינוי אחד אז הרילוקיישן הוא היה המדרגה הרצינית הבאה.
וזה הזמן גם להגיד על ישראל, בעלי, שהוא מאוד מאוד מאוד מפרגן ותומך ובלעדיו לא יכולתי לעשות את זה. הוא זה שאמר לי כבר לפני מלא שנים – תפתחי בלוג, תעשי את זה. ממש הבן אדם הכי מפרגן ותומך בכל עשייה שאני רוצה לעשות ובכל דבר שאני רוצה לעשות. כשרק התחלתי להתנדב ב-PTA הוא אמר לי – יום אחד את תהיי ה-president ואני כמובן אמרתי לו "טוב, בסדר".
לקראת סיום, רגע שמילא אותך באושר בשנה האחרונה, משהו שבא לך לשתף ולציין?
יש כל כך הרבה, האחרון קשור באמת לפודקאסט שלי ולבלוג. אני מקבלת הודעות שאומרות לי כמה עזרתי – "אני מחכה לפוסטים שלך", ו"את לא יודעת כמה הפוסטים עוזרים". זה כל כך ממלא. לקום בבוקר, מה שקורה שהרי אני גרה פה ואנחנו בהפרשי זמן, אז נגיד היום בבוקר, קמתי וקבלתי הודעה שמישהי כתבה לי – "תודה רבה על הפודקאסט שלך, הוא מאוד מאוד עזר לי ומאוד ריגש אותי". זהו, זה מבחינתי רגע של אושר.
גם בקבוצה בפייסבוק כשאני כותבת דברים ואנשים מזדהים זה עושה לי הרגשה מאוד טובה – שאני עוזרת, שאני תורמת. ואני אומרת, גם כתבתי את זה אצלי בבלוג, אם אני יכולה לעזור, אפילו למישהו אחד במשהו, אז אני עושה את שלי. אני בעצם נותנת מעצמי הלאה, מעבירה את הטוב הלאה. וזה הדבר שאני הכי רוצה. אז זה ממלא אותי אושר.
איך את רואה את העתיד שלך? מה את מאחלת לעצמך?
אני מאחלת לעצמי להגיע לעוד אנשים, מאחלת לעצמי שהבלוג והפודקאסט באמת יגדלו, שעוד ועוד אנשים יחשפו למה שיש שם, שעוד אנשים יוכלו לקבל מהם, ללמוד מהם, לא להרגיש לבד. זה באמת מה שאני מאחלת לעשייה שלי ולעצמי, להמשיך ללכת עם הלב, להמשיך לעשות את מה שעושה לי טוב ומה שלא עושה לי טוב אז לא לעשות אתו. להמשיך להקשיב לעצמי.
מוזמנים להכנס לאתר ולפודקסט של מאיה:
<< האתר – עשרים דקות מסיאטל – סיפורי נשים ורילוקיישן >>
<< הפודקאסט – נשים מספרות רילוקיישן >>
ולקבוצת הפייסבוק שמאיה מנהלת-
<< קבוצת הפייסבוק הורות יצירתית >>
