לאחרונה אני מגלגלת בראש רעיון – לכתוב על אנשים שמלמדים אותי שיעור באושר. יש אנשים כאלה שמסתובבים בינינו, אנשים עם ווייב חיובי, אנשים שרואים עליהם שהם כבר מתרגלי אושר מנוסים. אז היום אני גאה להציג בפניכם את המתרגלת הראשונה בבלוג – יפעת אנג'ל.
| מראיינת: ענבל דויטש קרצ'מר – מאמנת אישית ומתרגלת אושר | צילום תמונה ראשית – סיגל בלייר גת |
את יפעת אנג'ל, מעצבת פנים ובלוגרית טיולים, הכרתי לאחרונה בקורס הבלוגריות של יונית צוק ששתינו משתתפות בו. הרושם הראשוני שיפעת עשתה עלי היה של מעצבת פנים סופר מקצועית, מתוקתקת ועניינית. זה החזיק שבועיים, ואז הבנתי שבנוסף לכל אלה עומדת מולי גם אישה מצחיקה ובעלת ראיית חיים חיובית בצורה יוצאת דופן.
יפעת נשואה למיכאל ואמא לשניים (18, 11). המשפחה גרה באבן יהודה. יפעת היא מעצבת פנים ותיקה ורבת פעלים.
יפעת, ספרי על החיים שלכם בתקופת הקורונה, מה השתנה ואיך את מתמודדת?
בקורונה צצו כמה דברים מאוד משעשעים, קודם כל נתחיל מזה שבן הזוג שלי הוא איש הייטק שהיה יוצא בבוקר וחוזר אי שם בלילה, ופתאום הוא בבית. לפני הקורונה היינו רגילים לכך שבצהרים אני פוגשת את הילדים ואנחנו אוכלים יחד ארוחת צהרים מאוחרת סביב השעה שלוש. הסטודיו שלי צמוד לבית, הם היו בבית ספר ולי היה שקט.
פתאום כולם בבית, האיש בבית, איש הייטק עם מיליון שיחות מחו"ל, מדבר בקולי קולות מול המסך בנפנופי ידים (צוחקת). הבנתי מהר מאוד שהמפגע הזה לא יכול להתקיים בחלל פתוח בתוך הבית. הצענו לו את הממ"ד, סידרתי לו נוף מהחלון, יש לו עציצים תלויים וירוק כדי שיהיה לו מצב רוח טוב, קנינו כיסא מאוד נוח והוא יושב שם.
ואז, בשעה 12:00, האיש מבליח מהממ"ד ושואל אותנו – "אוקי איפה ארוחת הצהריים?" אנחנו מסתכלים עליו בתדהמה מוחלטת, ראשית, מי אוכל בשעה 12:00 ארוחת צהריים? ושנית, אין פה קנטינה או משהו, צריך להכין את הארוחה. זה כנראה מין רפלקס מותנה אצל כל ההייטקיסטים שבין 12:00 ל-12:30 הם צריכים לאכול.
אז איך מתגברים על העדר הקנטינה?
היום יש תורנות שכוללת את ארבעתנו, יש תורנות מי מכין ארוחת צהרים ומי מכין ארוחת ערב. בכלל, כל עניין הבישולים התפתח בקורונה, בהתחלה בישלנו מאכלים שאנחנו מכירים, כשזה נמאס התחלנו לחפש כל מיני מתכונים באינטרנט, ואז יום אחד אמרתי להם – בואו נבשל לפי ארצות וזה הדליק את כולם.
אז עשינו למשל יום יוון, יום מקסיקו יום צרפת, היה גם יפן ותאילנד, ככה התחלנו לעבור בעולם. בהתחלה האיש היה דיי בשוק שהוא גם חלק מתורניות הבישול אבל מהר מאוד הסתבר שהוא מבשל סוף הדרך. למשל גילינו שהוא אלוף בסקונס בריטי.
גילוי שווה ביותר. ספרי מה עוד עזר לכם להתמודד עם השיגרה החדשה?
לגבי הבקרים השתדלתי להקפיד על כמה דברים – שהיום והלילה ישארו ביום ובלילה, זאת אומרת שדאגתי להשכמות. עם הגדולה שהיא בת 18 היה מו"מ קשוח, סכמנו על השכמה בתשע וחצי. לקטן יש בית ספר אז הוא צריך לקום. לא הופכים את הלילה ליום. וגם מתלבשים אצלנו, מתלבשים כולל נעליים.
התחלנו להנות מזה שאנחנו בבית. האיש לא נוסע לעבודה אז בעצם התפנו לו ארבעים דקות של נסיעה בבוקר ובערב, מה שאפשר לנו לעשות הליכה. אנחנו הולכים בסביבות חמש פעמים בשבוע. יש פה מלא שדות, רואים את הזריחה. עכשיו החליפו את השעון לחורף אז קשה לתפוס את הזריחה, לפני זה היה ממש קל, הינו קמים בשש יוצאים וממש תפסנו את הזריחה, שזה מאוד כייף.
אבא שלי היה איש מאוד אופטימי ומאוד שמח ורואה את הטוב וזה היה מודל לחיקוי עבורי. תמיד אפשר לראות הרבה מאוד צדדים של אותו דבר, הוא בדרך כלל בחר לראות את הטוב וככה למדתי את זה, באופן אינטואיטיבי. אחר כך כבן אדם בוגר, זו הייתה בחירה מושכלת ומודעת לראות את הטוב.
איזה יופי, דרך נהדרת להתחיל את היום.
כן, גם דיי בהתחלה ראיתי שהבן אדם לא יוצא מהממ"ד, לא רואה אור יום כמעט, אז אמרתי "טוב אז בימי שישי אפשר לטייל". עכשיו הוא דיי היסטרי אז הוא אמר "טיול??" אמרתי "טוב, אפשר לצאת מוקדם", כמה מוקדם? שש בבוקר.
בשבע וחצי-שמונה גג מתחילים מסלול, מסיימים אותו עשר-אחת עשרה, וחוזרים הביתה לשנ"צ, זה נהיה להיט. אנחנו כבר שישה חודשים מטיילים בימי שישי. זה לאט לאט התפתח, הילדים שיתפו פעולה, שזה ממש לא מובן מאליו, והסכימו לקום בשעות האלו.
פתחנו קבוצת ווטסאפ משפחתית – "טיולי יום שישי" וכל מי שקרא, ראה, שמע רעיון על מקום לטיול כתב בקבוצה. ביום רביעי כל שבוע יש דיון לאן ניסע בשישי הקרוב, ביום חמישי יש דיון איזה כיבוד ניקח איתנו לנסיעה הקרובה ומה צריך להכין ומתי צריך לקום. באמת החזקנו תקופה מאוד ארוכה.
יום שישי הזה יהיה טיול הגראנד פינאלה של התקופה הזו – הזריחה במצדה, כי שירה מתגייסת, אז לאחר מכן זה כבר לא יהיה ארבעתנו.
גם עברנו בית תוך כדי הקורונה. בינואר קנינו בית והתחיל שיפוץ יום אחרי שקנינו אותו. בשניים באפריל נכנסנו לבית החדש, בערך שלושה ימים לפני הסגר הראשון. ואז התחלתי ליצור המון פינות ישיבה, היום בגינה יש שלוש פינות ישיבה, וגם בבית אנחנו מגוונים את המיקומים, פעם בפינת האוכל, פעם בשולחן במטבח, זה משתנה כל הזמן. אנחנו עורכים את השולחן מאוד יפה, אפילו שזה רק ארבעתנו, עם מפות ואביזרים וקישוטים ונרות ומחליפים סטים של כלים או של סכו"ם כל פעם כדי לתת לעצמנו את ההרגשה של החגיגיות.
דרך מקסימה לפרק את השיגרה, נשמע שאף פעם לא משעמם אצלכם. ספרי לי קצת עליך, על מסלול הקריירה שלך.
בתור ילדה עברתי המון בתים עם המשפחה שלי, גם בארץ, גם בחו"ל. עברנו המון בתים וכל הבתים שלנו היו יפים ומעוצבים. זה היה מאוד חשוב להורים שלי ואני מאוד אהבתי את זה. כשסיימתי את הצבא נרשמתי ללימודי אדריכלות, אבל נרשמתי גם לכלכלה בתל אביב. היה לי חבר בתל אביב וזה נשמע מאוד הגיוני שאני אלך ללמוד שם. אחרי חצי שנה נפרדנו ונשארתי עם תואר בכלכלה והייתה לי קריירה אחרת לגמרי. לפני 12 שנים החלטתי לחזור ללמוד עיצוב פנים בצורה מסודרת. היה לי ממש מזל כי בדיוק אז גרנו בכפר סבא מול מה שעתיד היה להיות השכונה הירוקה, התחילו לבנות שכונה שלמה ובשנה הראשונה היו לי 83 לקוחות. אחד הביא את השני. אני גם, מסתבר בדיעבד, ביקשתי מחיר מאוד נמוך אז הרבה פנו אלי. בעצם זו הייתה שנה מכוננת כי דרכה צברתי הרבה ניסיון וגם פרצתי קדימה.
כל פעם יש לי רעיונות חדשים, הוצאתי ספר בשם "סודות עיצוב הפנים למבולבלים", הופעתי בתוכניות טלוויזיה לעיצוב הבית, נתתי הרצאות בסלון על עיצוב הרבה לפני שזה היה נפוץ, ליוויתי מעצבות פנים צעירות בתחילת הדרך – לימדתי אותן איך לנהל עסק של מעצבת פנים.
ב-2018 התאגדנו יחד מספר מעצבות פנים וייסדנו את אירגון מעצבי הפנים בישראל כדי להפוך את המקצוע למוכר ומסודר.
בשנה וחצי האחרונות למדתי על שוק ההון ועל יזמות נדל"ן ואלו גם הרעיונות הבאים שאני מפתחת.
אני מאוד אוהבת להיות מעצבת פנים, מאוד נהנת מזה, זה לב העניין עבורי. במקביל, אני עושה גם את כל השאר – האתר, הבלוג של Design life (מקומות השראה שהגעתי אליהם), תמיד אהבתי לצלם ולכתוב אז זה בא לי ככה טוב ביחד.
עד הקורונה, נסעתי המון לחו"ל, גם לתערוכות מקצועיות וגם היה לי המזל לעצב בבית לשימור בבורדו בצרפת. אני דוברת צרפתית כי גרנו בחו"ל בילדותי, בז'נבה.
רגע, עצרי, זה מאוד לא שיגרתי, ספרי קצת על ההורים ואיך הגעתם לז'נבה?
אמא שלי עבדה בבנק ואחר כך עבדה המון שנים בביטוח לאומי, נפגעי פעולות איבה, היא ניהלה שם מחלקה. אבא שלי היה פיזיקאי. בזמנו פיתחו את מאיץ החלקיקים הגדול בעולם, בסרן. הוא הוזמן לפרויקט על ידי אוניברסיטת ז'נבה.
בשנת 77 נסענו לחו"ל, אז לא היה בבית ספר פסיכולוג שיעשה הכנה לילדים, נסענו באמצע השנה, לא דברו על זה לפני. אבא שלי קיבל את ההצעה, אמר כן. שבועיים לאחר מכן, פחות או יותר, ארזנו, ושלושה שבועות אחרי היינו על המטוס. לא היו לנו מפגשי הכנה למעבר, לא למדנו צרפתית. הגענו לשם, לכיתה כשאני לא יודעת מילה בצרפתית, יודעת רק עברית. אני לא יודעת להסביר את זה אבל תוך שלושה שבועות כבר ידעתי להתנהל עם השפה, ילדים מסתדרים.
בת כמה היית?
הייתי בתחילת כיתה ב'. בשיעור תנ"ך בדיוק בראו את היום השלישי ואז נסענו לחו"ל, חזרתי אחרי שלוש וחצי שנים ובתנ"ך כבר היה דוד המלך, מה קרה באמצע שם, עד היום אני לא יודעת (צוחקת).
אני חושבת שאושר זה נושא שמאוד חשוב לדבר אותו, מרבית האנשים, אני לא יודעת איך, אבל מרבית האנשים הם כמו בטריה, נמשכים לקוטב השלילי, לאנשים הרבה יותר קל לקטר.
נחזור לעיצוב, מה את אוהבת במיוחד בעבודה שלך, מה הכי עושה לך שם טוב?
אני אוהבת את התכנון, זה כמו סודוקו, מגיעה משפחה ויש חלל נתון, המעטפת של הבית, מבחינתי, זה מה שחשוב, כל קירות הפנים או כל מה שיש באמצע זה משהו שאפשר להזיז, במיוחד בתוכניות – מזיזים ימינה ושמאלה ולאט לאט מבינים איך ליצור את הבית, איך לתפור את הבית בצורה שהכי הכי תתאים למשפחה.
והרגע שתמיד הכי מרגש אותי הוא כשמגיעים בפעם הראשונה, אחרי שכבר הרימו את הקירות או אחרי שכבר התחילו לבנות אותם ובעצם כל התוכנית שראיתי עד אז רק בראש (היום יש כבר הדמיות, לפני כמה שנים זה עוד לא היה כל כך נפוץ), פתאום ממש מתהלכים בתוך הבית, בתלת מיימד. זה רגע מאוד מרגש בעיני.
אנחנו מדברות ובולט שאת בן אדם מאוד חיובי, מישהי שרואה את הדברים מנקודת המבט של חצי הכוס המלאה. תספרי איך זה, זה תמיד היה ככה? מאיפה את חושבת שזה הגיע?
אני חושבת שזה שילוב, בתור ילדה אבא שלי היה כזה ואני חושבת שמה שרואים בתור ילדים – לומדים. אבא שלי היה איש מאוד אופטימי ומאוד שמח ורואה את הטוב וזה היה מודל לחיקוי עבורי. תמיד אפשר לראות הרבה מאוד צדדים של אותו דבר, הוא בדרך כלל בחר לראות את הטוב וככה למדתי את זה, באופן אינטואיטיבי. אחר כך כבן אדם בוגר, זו הייתה בחירה מושכלת ומודעת לראות את הטוב.
אם עסקה שמאוד רציתי לא יצאה לפועל אז אני אומרת אוקי, הכל לטובה ולפעמים גם הדברים מסתדרים ככה שדברים אחרים מגיעים או דברים משתנים. זה עניין של תרגול ואימון בראש, של בואי נראה את הדברים הטובים שיש לנו. ואני מאוד מקווה להנחיל את זה גם לילדים שלי כי איכשהו טבע האדם, במיוחד מסביבנו, זה בדרך כלל לקום ולקטר ומה לא טוב בזה ומה לא טוב בזה וכמה זה מסוכן וזה פה וזה שם. צריך לראות את הטוב גם בתקופה המאוד מאתגרת שאנחנו נמצאים בה עכשיו עם הקורונה והכל, יש המון דברים טובים שקורים.
רוצה ללמוד עוד? יש לי ניוזלטר בנושא אושר, חשיבה חיובית, אימון ומיינדפולנס
זה בדיוק מה שאני מתרגלת – איך נראה את הדברים הטובים שיש לנו. אשמח אם תשתפי בעוד תובנות שאספת בחיים ועושות לך טוב.
מכיוון שאני עובדת הרבה עם אנשים, היום בעיני הדבר הכי חשוב זה הכימיה עם האנשים. אני מבינה שלא תמיד אפשר שתהיה כימיה עם כולם וזה בסדר גמור. עם השנים למדתי שהכי כדאי להיות עם אנשים שעושים לך טוב והבנתי גם שזה טבעי שעם חלק מהאנשים זה פחות קורה, אז משחררים אותם, מעבירים אותם לקולגות אחרות, אני לא מתעקשת. בכלל אני מאוד משתדלת ומנסה לשמור על הומור בעבודה, שיהיה צחוק וסימפטיה ושתהיה הערכה.
ככה גם עם חברים, בגלל שגרתי בהרבה ערים למדתי שיש נקודת זמן שאת מתחברת למישהו, שאת יכולה להיות חברה ממש טובה ואז, זה לא שזה דועך, זה פשוט שהחיים ממשיכים ואנשים אחרים פתאום יותר קרובים אליך. יש מסביבי כל מיני אנשים שממש נצמדים לחברי הילדות שלהם או לאנשים שמסביבם, שומרים טינה וסופרים דברים, ואני אומרת שחררו אותם, יכול להיות שהם התאימו לתקופה מסוימת, המשכתם הלאה, והמשכתם הלאה בטוב, זאת אומרת כל אחד המשיך בדרך שלו וזה נהדר. אז לא להיצמד, לא ללכת בכוח, זה צריך להיות משהו כייפי.
תובנה מעניינת, לקבל בהבנה את הדינמיות בקשרי החברות שלנו ולא לשמר בכח יחסים שלא עושים לנו טוב. מה עוד עושה לך טוב ביומיום שלך?
לפני שאני הולכת לישון וכשאני קמה בבוקר – אני אומרת לעצמי בלב "וואי כמה כייף לי ש…" או "איזה מזל יש לי ש…." ואני מונה לעצמי לפחות שלושה או חמישה דברים. אני לא כותבת את זה, אבל אני אומרת את זה לעצמי וזה תמיד עושה מצב רוח יותר טוב.
אני חושבת גם שצריך להשקיע ולהיות עם הילדים, זה נורא קל להיסחף לתוך רוטינת החיים האינסופית של המשימות. כבר כמה שנים טובות שהמערכת של הילדים שמורה אצלי ואני ממש הקפדתי להיות, לפעמים אפילו שניה וחצי לפני שהם נכנסו לבית, אני גם הייתי בבית. השעה הזאת שהם חוזרים מבית ספר, להיות איתם, לקלוט את החוויות, גם לשתף מה אני עשיתי. יש לנו מין הווי כזה. זה שהילדים מוכנים לקום בחמש וחצי או בשש ומוכנים לטייל איתנו בגיל 18 ובגיל 11 זה ממש לא מובן מאליו.יש ביניהם הפרש של שבע שנים והם ביחסים מאוד טובים. זה משהו שהורים צריכים לעבוד עליו כל הזמן, לייצר את החוויות המשפחתיות המשותפות, לתת תחושה של שייכות מאוד מאוד בסיסית, של רשת ביטחון. ואחר כך משחררים אותם לאוויר החופשי. אני חושבת שזה משהו מאוד מהותי ואני חושבת שאם עושים את זה, זה גורם להמון סיפוק ואושר.
פירגון זה גם משהו שגורם לאושר, זה גם משהו שאני מקפידה לעשות, במיוחד עם הילדים. תמיד להאיר משהו טוב וחיובי. זאת אומרת יש לי גם דברים פחות טובים להגיד להם (צוחקת) אבל להתחיל עם החיובי.
לגמרי מתחברת לכל מילה שנאמרה כאן. את רוצה לומר משהו לסיום על נושא האושר בחייך?
אני חושבת שאושר זה נושא שמאוד חשוב לדבר אותו, מרבית האנשים, אני לא יודעת איך, אבל מרבית האנשים הם כמו בטריה, נמשכים לקוטב השלילי, לאנשים הרבה יותר קל לקטר, לקבל תמיכה על ידי קיטור או לראות את הדברים הרעים, או להתלונן, להתלונן על המדינה להתלונן על הקורונה להתלונן על זה ועל זה.
אני חושבת שהנושא צריך לעלות במודעות, שכל אחד מהמקום שבו הוא נמצא וממה שיש לו, אני בטוחה שאפשר להגיע איתו לאיך הוא מעלה תדר ויוצר לעצמו אושר. הרבה אנשים זה לא בא להם בטבעיות, הם לא חוו את זה בבית.
את מדברת ממש עלי, אני במקור מאלו שרואים את חצי הכוס הריקה, בגלל זה אני מתרגלת אושר, זה ממש לא בא לי טבעי, זה ממש לא הבית שגדלתי בו.
זה רוב האנשים, אם זאת זה משהו שאפשר ללמוד, זה בהחלט משהו או מיומנויות שאפשר לפתח או לרכוש אני חושבת שזה מאוד חשוב, אני חושבת שזה תורם לבריאות ועם הקורנה ועם כל מה שיש זה אפילו יותר חושב.
תודה יפעת על ראיון מלא תובנות חיוביות, נתת טיפים מאוד שימושיים שאני ובטח גם הקוראים נשמח לאמץ.
מוזמנים לבקר באתרים של יפעת:
<< אתר עיצוב הפנים >>
<< אתר טיולים בארץ ובעולם >>
<< אתר השקעות נדל"ן >>
רוצים השראה ממתרגלות אושר נוספות? הכירו את דורית רנוב ואת מאיה חן.
