דורית רנוב שטיינברג, בת 73, אמא של מאיה וגם של אלכס (הכלב). מתארת את עצמה כ"בן אדם שמח ואוהב". דורית היא מורה לאנגלית ומתרגמת, ליצנית, שחקנית, אומנית, רקדנית וטייסת (ובטח עוד כמה דברים). בנובמבר האחרון גילתה שהיא חולה בסרטן בדרכי העיכול.
מתרגלת אושר עם דורית רנוב בשיחה אישית על אופטימיות והשלמה.
| מראיינת: ענבל דויטש – מאמנת אישית ומתרגלת אושר |
זמן קריאה מוערך – 8 דקות
בואי נתחיל בעובדה הכי לא שגרתית בקורות חיים שלך – את טייסת! איך זה קרה?
הייתי בת 17 כשעשיתי סולו. אבא שלי לימד אותי, הוא היה טייס בחייל האוויר, מהראשונים בארץ. הוא אמר לי "אוקיי, את עולה עכשיו לבד". "באמת? ככה?" אבל המראתי, זה היה שדה תעופה הרצליה וככה מעל כפר שמריהו היד שלי פתאום התחילה לשקשק מההתרגשות, היה הבדל במשקל המטוס כשהוא בלעדיו וזה פתאום היה ניכר באופן פיזי. אז אמרתי לעצמי: את לבד. אין מישהו אחר שיעשה את זה. וזה היה משפט מפתח. זה נשאר איתי לכל החיים. את תיקחי אחריות. אולי אחרים גם יעשו, אבל קודם כל תיקחי אחריות.
תובנה מדהימה לגיל 17.
גם את ההמראה על המסלול לקחתי כמטפוריקה לחיים. צריך להחזיק את המטוס כמובן ישר, שיסע ישר על המסלול, לא יסטה ימינה או שמאלה, וברגע מסוים להרגיש שזה הזמן הנכון להמריא. בלי להסתכל במכשירים. זה הזמן הכי גרוע להסתכל. את שמה עין על המכשירים אבל את בעצם מסתכלת מסביב ואת מרגישה את המטוס, מרגישה מתי למשוך בסטיק ולהתחיל להתרומם מעל האדמה. יש מצבים שצריך יותר זמן לרוץ על המסלול. שאני עוד לא מוכנה להמריא ולחוש את זה. זה נותן הרגשה של עוד מעט, עוד לא. לדעת שיגיע הרגע הנכון ולאתר אותו, לדעת שהוא הרגע הנכון ואז לשחרר.
אני חושבת שאחת הבעיות שלנו היא באמת להאמין לעצמנו שזה רגע נכון להרגיש משהו. רגע נכון לעשות משהו. עם השנים זה נעשה לי יותר קל. זה לא חכמה, אני בת 73.
הייתה תקופה שהיה יותר קשה להחליט. ברור. עם השנים זה נעשה יותר קל לזהות. ולפעמים עוד לא הגיע הזמן לזהות. צריך להמשיך על המסלול. אבל כשזה בא, זה מאוד ברור שזה זה.
מימין – דורית מציגה תמונה של אביה ושלה על המטוס. משמאל – דורית ומדליות מתחרויות הריקוד.
ספרי על רגע בחיים שידעת שזה זה, שהחלטת שזה הזמן להמריא?
היה לי רגע ברור כשנסעתי לראות את הבת שלי שלמדה משחק בלונדון. אמרתי "וואלה, אני רוצה ללמוד את זה!". אמרתי "או קיי. אני אברר איפה אני יכולה". הייתי בת 58 והחלטתי – אני הולכת ללמוד משחק וליצנות, את שני הדברים.
ובאמת למדתי. בהתחלה ליצנות רפואית ואז ראיתי שאני גם מאוד אוהבת ליצנות תיאטרון, שזה סוג אחר של ליצנית, כי היא יותר צ'ארלי צ'פלין. לא רק משמחת, אלא גם לוקחת את הקצוות של החיים עם הנפילות והמעידות וזה בדיוק מתאים לי, כי אני אופטימית, אז אני נופלת, קמה, נופלת, קמה. כמו הליצן. אתה מועד ואם אתה יכול, אתה קם ומנסה שוב וזאת בעצם הסאגה מבחינתי.
ואחר כך אמרתי לעצמי: או קיי. אני אוהבת קולנוע וטלוויזיה. אני אנסה להיכנס לזה. אני לא פרפקציוניסטית, אני לא צריכה להיות 100%. אני אהיה 30%, אני אהיה בינונית, אני אהיה בערך, אבל אני אעשה את זה ואני אראה איך זה מתקדם. אז התחלתי מתפקידים נורא קטנים, סרטי סטודנטים, בניתי תיק עבודות, סוכנות זוטרית והגעתי לסוכנות שאני כיום, סוכנות מאוד טובה עם תפקידים טובים. זה לאט לאט נבנה.
המורה שלי אמרה "יש לך קול טוב אבל אין לך אישיות בימתית". היא צדקה. הייתי מאוד נחבאת אל הכלים. הייתי מקופלת. הייתי כפופה. גם פיזית. לקח שנים להשיל את הדברים האלה.
מרשים מאוד. אין לך רגע דל.
אני גם רוקדת, השתתפתי בתחרויות. יש לי מדליות של קלאסי ושל לטינו. התחלתי את זה בגיל 66, 67. השתתפתי בתחרויות. רקדתי בשנה שעברה אצל גלית ליס. אני מאוד אוהבת תנועה וריקוד. אני אחזור גם לריקוד באיזשהו אופן.
ולאחרונה הייתי, את רואה את הכפפות אגרוף שם? עשיתי איגרוף בזום, שזה בעצם לקבוצה של חולי פרקינסון וביקשתי להצטרף. אח שלי בקבוצה. נורא כיף. תנועה.
את באמת מישהי שמגשימה את כל החלומות שלה. איך מספיקים כל כך הרבה?
באמת הייתה בעיה, הייתי צריכה לגזור לעצמי מתוך הבית את המקום. אמרתי, אני הולכת לקואצ'ינג כי קשה לי לעשות את זה לבד. לגזור את המקום הזה.
בעלי היה מאוד עסוק. הוא ניגן בפילהרמונית, ברביעייה הישראלית. הוא היה מבכירי המוסיקאים בארץ. הוא היה מבוגר ממני ב-30 שנה. הזמן שלי היה מלא בלטפל בבית, בילדה, עבודה, כל מיני דברים. איך אני גוזרת לעצמי את הפינות האלה?
הבנתי שמותר לי קודם כל לגזור. שאני יכולה ושהשמים לא יפלו והבית לא יתמוטט. שדברים יכולים להיעשות בלעדי או לא להיעשות בכלל. הבנתי שהכל בצעדים קטנים. את זה אהבתי. כי אנחנו הרבה פעמים חושבים על הכל או לא כלום.
באמת לא פשוט. הרבה נשים היום מתמודדות עם הקושי הזה. ספרי מה עשית.
אז הלכתי באמת לקואצ'ינג ,מאוד אהבתי את זה, בניה של דברים, צעדים לקראת.
הבנתי שמותר לי קודם כל לגזור. שאני יכולה ושהשמים לא יפלו והבית לא יתמוטט. שדברים יכולים להיעשות בלעדי או לא להיעשות בכלל. הבנתי שהכל בצעדים קטנים. את זה אהבתי. כי אנחנו הרבה פעמים חושבים על הכל או לא כלום.
כמאמנת אני רואה את זה הרבה, זה מאוד נפוץ בתחילת אימון, החשיבה הזו ששינויים חייבים להיות גדולים, שינויים של 180 מעלות, לשנות הכל ומיד.
כן. ואז אי אפשר ונופלים. כשזה בא בעזרת צעדים קטנים זה קורה, זה נורא יפה.
בואי נחזור רגע אחורה, החיים שלך מאוד לא שגרתיים יחסית לתקופה בה נולדת.
הורי היו אמריקאים שעלו לארץ ב-1946 מתוך ציונות. נולדתי בזמן מלחמת השחרור, בירושלים הנצורה, בהר הצופים. אחרי המלחמה נסענו לארה"ב לביקור שהתארך וחזרנו אחרי שבע שנים.
אחרי הצבא הוצאתי את רישיון הטיסה אבל לא ראיתי בזה מקצוע. רציתי להיות זמרת אופרה ולמדתי פיתוח קול. המורה שלי אמרה "יש לך קול טוב אבל אין לך אישיות בימתית". היא צדקה. הייתי מאוד נחבאת אל הכלים. הייתי מקופלת. הייתי כפופה. גם פיזית. לקח שנים להשיל את הדברים האלה. והיא (המורה) אמרה "תשירי, תיהני, תשירי במקהלות אבל לא כדאי לך בתור מקצוע. יהיה לך קשה מידי". כיבדתי את זה ואני נורא שמחה שהגעתי בסוף לבמה עם חופש גמור.
בביתה של דורית בכל פינה מושקעת מחשבה ויצירתיות. בתמונה מימין ציור שציירה דורית.
זה טוויסט מפתיע. מה קרה שם באמצע? זה נורא מסקרן אותי איך הופכים ממישהי גולמית ומכווצת, כך זה נשמע, לאישה מלאת בטחון ומצחיקה ושנהנת מזה. כי היום נראה שהחיים הם במה עבורך.
זה נכון. תודה. זה לקח שנים של להסיר עוד ועוד קליפות של החששות – יקבלו אותי? יאהבו אותי? מי אני? אני יכולה בזכות עצמי? ופשוט להיות ולבטוח בזה שזה יעשה את המלאכה. אבל זה באמת עבר. שנים של טיפול, של להוריד עוד קליפות, סדנאות, תנועה. אין משהו שהוא נקודת תפנית, זה כל הזמן הלך ונבנה.
ואז יכולתי להתחיל ליישר את הכתפיים. יכולתי להגיד מי אני. ומסתבר שבתוך כל זה אני כן אוהבת להופיע.
ובנתיים, עד שכל זה קרה, בחרת להיות מורה.
דיברנו אנגלית בבית. ככה התפתחה האהבה לשפה. אחר כך עשיתי מאסטר בבלשנות והתחלתי ללמד אנגלית באוניברסיטה.
העניין של ההוראה הוא דבר מרכזי ומשמעותי אצלי, כשמאיה, הבת שלי, הייתה קטנה, עברתי ללמד מהבית, בהתחלה קבוצה אחת, שתיים, וזה הלך וגדל ותפס תנופה. אני נורא מחוברת לזה, אני אוהבת את זה עד היום. אני מאוד אוהבת בהוראה בבית את חופש הפעולה שלי לעשות דברים בדרך שלי.
עצם הפגישה עם הילדים או הנוער זו חגיגה, אני נהנית מזה כל פעם מחדש, הקבוצות זה בכלל חגיגה. יש לי למשל תלמידה לשעבר בת 25, היא ביימה אותי בהצגה, אנחנו חברות טובת, מדברות על דברים ומשתפות.
יש לי קבוצה שאני שייכת אליה. הם בני שלושים, זה תלמיד שלי לשעבר וחברים שלו. אנחנו משחקים משחקי קופסה אסטרטגיים, כבדים. זה בשבתות וזה מתקיים אצלי כבר 5, 6 שנים. נעשינו חברים טובים. כשעברתי דירה הם באו וארזו איתי. אחד מהם לקח אותי לראות את הים לפני כמה שבועות.
עם הכלב אלכס.
נהדר! אז המשיכה בהוראה היא לצד החברתי והיצירתי יותר?
כן, ובצמוד לזה גם יש לי מעין מאניה לדקדוק, זה נגזר מהמאסטר שעשיתי בבלשנות וזה מוביל אותי כל השנים, זה נותן לי את האפשרות להסביר דברים בצורה שהיא נכונה יותר לגבי השפה, שמובנת יותר לילדים, לחדד את זה, למצוא את הדרך שיבינו. נורא חשוב לי שיאהבו ככל שרק אפשר ולא יראו בזה עונש, שיראו את היופי שבזה. אני נורא שמחה שזה לא עוזב אותי, זה ממשיך להתחדש, עם כל ילד או עם כל מבנה. אני פשוט פריקית של דקדוק. זה מעניין. זה נותן עוד אשנב לחשיבה.
גם לגבי התרגום, אני כבר 20 – 30 שנה מתרגמת, אני אוהבת את העיסוק במילים, אני אוהבת את ההבדלים, רבדים של שפות, דיוקים, אינטראקציות דרך זה.
רוצה לקרוא עוד? יש לי ניוזלטר בנושא אושר, חשיבה חיובית, אימון ומיינדפולנס
אני חוזרת רגע אחורה, לימדת אנגלית באוניברסיטה, ומה אז?
אחרי זה הלכתי למדרשה ללמוד ציור ואחרי הציור חינוך מיוחד, ובערך באותו זמן, הייתי בת 30, 31, פגשתי את מי שאחרי זמן קצר הפך לבעלי – זאב שטיינברג.
התחלתי לשמוע אותו מנגן בקונצרטים כשהייתי בת 14, שזה מצחיק. כי אני הייתי בת 14, הוא היה אז בן 44. ילדה לא חושבת שהיא הולכת להתחתן עם מישהו שעומד על הבמה, בן 44.
מה הוא ניגן?
ויולה. הוא היה ויולן. הוא עלה מגרמניה אחרי עליית היטלר לשלטון. הוא הכיר את הורי ומתישהו אבי הזמין את הרביעיה הישראלית לנגן בבית שלהם והוא מצא חן בעיני. אמרתי "זהו, אני מתלבשת עליו, אני רוצה להיות איתו", הוא נורא מצא חן בעיני. אישיות כובשת ואיש חם ונפלא ומרתק. דאגתי לזה שנתחיל לצאת. ואחרי זה הוא לקח את המושכות והתעניין ולא הניח והזמין אותי לעבור לגור איתו.
אז התחלתם לצאת כשהוא היה בן 60.
הוא היה בן 61, אלמן 6 שנים, עם ילדים שהיו יותר גדולים ממני. זו לא הייתה קונסטלציה פשוטה. בהמשך היא נעשתה יותר סבוכה וכיום אנחנו לחלוטין לא בקשר איתם. מאיה שלנו נולדה כשהוא היה בן 65. הוא יצא לפנסיה מהפילהרמונית ושם אמרו שרק שטיינברג יכול לצאת לפנסיה ולהוליד ילד (צוחקת). אבל אחר כך הוא חזר לעוד 20 שנה לפילהרמונית בתור ויולן ראשי. הצלחנו להיות איתו עד גיל 92. לפני 10 שנים הוא נפטר. ניגן עד הסוף כמעט, עד שלושה חודשים לפני שהוא נפטר.
כשהוא ביטל קונצרט לקחתי אותו לבית חולים, שאלו אותי מה קרה. אמרתי "בעלי ביטל קונצרט, בחיים הוא לא ביטל קונצרט".
האישיות השמחה של דורית ניכרת בכל פינה בבית.
נשמע שהוא היה מלא באנרגיות כמוך.
כן, אני מאיימת על הבת שלי שחכי עד שאני אהיה בת 96 עם כל מיני דברים. אם את חושבת שעכשיו זה פצצת אנרגיה, אז רגע, מה אחר כך. היא אומרת לי "את תהיי עציץ. אני אזיז אותך ממקום למקום". אמרתי לה "בסדר, אבל לא יותר מדי רעש". (צוחקת) אנחנו צוחקות על הדברים.
ברגע שאנחנו חווים את הבחירה של משהו, אנחנו ממצים מהעצמיות שלנו. וזה עושה לנו טוב. זה טוב כי זה אומר מי אנחנו לעצמנו ולאחרים. ולכן נורא חשוב להתעסק בבחירות ולהנות מזה. לא לראות את זה כאויב או כמכה. זה כיף לבחור, כי זה אומר מי אני. מה אני יכול לעשות ברגע נתון מסוים. וזה אנחנו.
אני יכולה לשאול עליך? סיפרת לי שמנובמבר האחרון את חולה בסרטן, את עוברת טיפולים? ניתוח?
לא, ניתוח לא היה ולא יהיה. לא מוכנים לנתח. זה ניתוח קשה מדי. הם מדברים על איכות חיים ככל שאפשר. אין מצב של ריפוי. אם הטיפול הנוכחי של האימונותרפיה, מה שקרוי ביולוגי, אם הוא ילך טוב ויעשה את המלחמה, אז יהיה כמה זמן שיהיה. אבל אין משהו אחר. הרופא לא מוכן להגיד שום דבר על צפי.
היית רוצה שהוא יגיד?
אני יודעת, חשבתי שאולי הוא יכול להגיד. מדובר בחודשים, שנים, מה? הוא לא ענה. תלוי איך הטיפול יהיה. הוא לא מוכן להגיד כלום.
האמת, אני מאוד מעריכה את זה. הרופא שבא לבעלי אמר "אני נותן שלושה חודשים". אמרתי לו: "מה? אף אחד לא אמר לנו את זה בבית חולים וגם אל תגיד את זה על ידו". במקרה הוא צדק אבל יכול היה גם לא. אני אמרתי למאיה – "אנחנו יכולות לחשוב מה שאנחנו רוצות". זהו. אז אני לא יודעת. אני שלמה עם זה. כמובן שזה גם מקפיץ קצת. נגיד כשראיתי שאני לא יכולה לבלוע, אז פתאום חשבתי "זהו? זה הסוף? זה נורא מהר. זה קצת מהר מדי. לא יודעת אם אני רוצה כל כך מהר".
מבהיל פתאום.
אבל זה תמיד יהיה פתאום, ותמיד לא בזמן וגם כשאנחנו יודעים שמישהו נורא חולה, כשהוא מת זה פתאום. כי זה עובר מיש לאין. נגיד הנשימות האחרונות של זאב ופתאום אין. אין זה אין.
גם כשידעת שזה יגיע, זה פתאום.
כן. בדיוק. אז בטח כשזה פתאומי אבל גם כשזה ידוע והכל. תמיד זה מפתיע אנשים כי זה המעבר האולטימטיבי אולי שלנו, בשיטה הבינארית, בין פלוס למינוס. אני לא יכולה להגיד שאני חובקת את זה באיזו שמחה מטומטמת, אבל בקבלה שזה עתיד להיות, אמור להיות. בתקווה שאני יכולה גם להכין את הסביבה באופן שתוכל קצת יותר, לא יודעת אם לקבל את זה, אבל לזכור דברים שאחר כך יעזרו. הרגשה של מורשת או משהו.
את בוחרת להכין את מאיה, את הסביבה במקום להתייחס לזה כאילו זה לא שם, כאילו זה לא יקרה מתישהו.
כן. זה יהיה והיא תצטרך להתמודד.
יש לי הרגשה של השלמה עם המחלה מההתחלה. כלומר, אין לי הרגשה של לא פייר או דברים כאלה שאנשים מדברים על למה זה קרה לי. קודם כל אני מבוגרת. זה מציק לי ומרגיז אותי שאנשים צעירים חולים. הרבה יותר כואב לי עליהם מאשר על עצמי, כי אני מבוגרת. הגוף הולך ומתפרק ואם הוא לא יתפרק ככה, הוא יתפרק אחרת.
אני שומעת ממך המון השלמה וקבלה של המצב הנוכחי.
כן, כל הזמן, יש לי הרגשה של השלמה עם המחלה מההתחלה. כלומר, אין לי הרגשה של לא פייר או דברים כאלה שאנשים מדברים על למה זה קרה לי. קודם כל אני מבוגרת. זה מציק לי ומרגיז אותי שאנשים צעירים חולים. הרבה יותר כואב לי עליהם מאשר על עצמי, כי אני מבוגרת. הגוף הולך ומתפרק ואם הוא לא יתפרק ככה, הוא יתפרק אחרת.
אני לא מפחדת למות. לא מפריע לי. אני לא רוצה. אני אוהבת את החיים נורא וממצה את מה שאפשר אבל אני לא מפחדת מזה. פשוט מציק לי, נגיד, שהבת שלי ועוד אנשים שאכפת להם יישארו בלעדי. זה מפריע להם מן הסתם. אבל אני לא מפחדת ולא שיש לי איזה רעיון מה קורה אחר כך. אז מהבחינה הזאת יש איזו מין השלמה ועכשיו נותר רק להיות עם מה שישנו ומסתבר שיש לי יכולת, אני אגיד אדירה, להיות עם מה שישנו.
אנשים מתפעלים מזה ואני אומרת תודה ואני אפילו לא משתדלת. זה פשוט בא. אני מסתכלת על הדברים וגם רואה ממה החיים שלי בנויים כרגע וההגדרה שלי היא שהחיים שלי טובים. החיים שלי טובים כי אם אני מסתכלת על האופן שאני חיה כרגע, זה באמת לא רק מהראש, זה בא מהלב והכל, אז החיים שלי טובים. יש לי כאבים מטעם הסטנט הזה שהכניסו לי, ואני לוקחת משהו לאי נוחות בבטן. יש מגבלות די רציניות על אכילה ותנועה וכל מיני דברים, אבל זה לא משנה את עצם החיים שלי, שהם טובים.
משקיעה מחשבה בכל פרט ופרט.
אני מסתקרנת, ממה מורכבים "חיים טובים"?
יש לי טונה של חברים ואנשים סביבי, שפשוט לא ייאמן לי כמה. כנראה באמת דברים שנבנו. אני נורא peoples person. זאת אומרת, אני אוהבת אנשים אז אני מדברת עם אנשים גם ברחוב כשאני מסתובבת עם אלכס (הכלב). יש לי חברים מכל הגילאים – צעירים, מבוגרים, הכל. ואנשים מתגודדים סביבי, אנשים מתקשרים, באים. הייתי צריכה קצת יותר סביב השעון שיהיו איתי – היו. מדהים. אני יכולה חלק גדול מהיום לעסוק בוואטסאפים, דיווחים, טלפונים: מה קורה, מתי אפשר לבוא. נורא מוזר, בעיתות האלה שכולם עסוקים, פתאום חברה באה ויושבת איתך בבוקר, כאילו לכולם יש זמן פתאום. אני אסירת תודה על זה. זה לא מובן מאליו בכלל.
מה בך לדעתך הביא לכך? לכל האנשים האוהבים סביבך?
מאיה אומרת שאני מכילה אותה במקסימום, מכילה אותה אבל גם המון אנשים אחרים.
אנשים מרגישים שאני מתעניינת בהם, אכפת לי, אוהבת את החברה של אנשים. אני קלה קצת יותר. זאת אומרת, אני חושבת שאם הייתי יותר קוטרית והיה יותר כבד אז היה פחות חשק לבוא. עושה חשק לצלצל כי זה "מה נשמע?" "בסדר". אני אומרת "משתפר, מתקדם". אני גם אומרת ממה אני סובלת. בימים שאני לא מרגישה טוב, אני נותנת לעצמי. אני יכולה לדבר גם על הפן של מה אני עושה עם חלקים שהם לא טובים. אני מבטאת אותם לעצמי קודם כל. אני לא נמנעת. אין לי פחד שאם אני אגיד לעצמי שקשה או שרע לי, שאני אתקע בזה, כי אני מאמינה שאני אצא מזה.
בגלל שהיה לי אבל מאוד כבד על אבי ויכולתי כל שבוע ללכת לבטא את זה בטיפול, להגיע לתוך העומק של האבל ואחר כך לסגור וללכת ולהמשיך בחיים, אז יש לי איזה בטחון בסיסי שאני לא אתקע בזה ואני אדע לעזוב ברגע שאני לא צריכה את זה יותר. וזה מה שחשוב בעיני, לא להיאחז.
אני יכולה להגיד: תשמעי, אני מרגישה ממש רע או משהו כזה. אוף, מעצבן נורא. אבל זהו. לעזוב. עכשיו הגעתי בהווה למצב שאני לא חושבת על מה שהיה, לא חושבת על מה שיהיה. אני פה, בהווה.
מיינדפולנס.
זה מיינדפולנס. להיות ברגע, תשומת לב על הרגע.
אז החיים טובים מבחינת זה שיש המון קשרים.
אני אוהבת את הדברים שמעניינים אותי. מעניין אותי דברים של הרגש, מעניין אותי דברים של חשיבה. מעניין אותי טבע. מעניין אותי דברים קטנטנים לראות. לא רק לראות מראש ההר אלא גם את המיקרו קוסמוס של דברים. ולמזלי אני לא מכירה את המושג של להשתעמם. אני לא מבינה אפילו בדיוק מה זה.
האהבה הולכת להמון דברים. לאנשים, לעשיה, לאמנות. זה פשוט רגש טוב שזורם, שנשפך. אני חושבת שהוא מניב את ההרגשה הזאת שהחיים טובים כי עוד יש לי את הדבר הזה. זה מאוד עוזר. אני יכולה גם לצחוק על המצב שלי. "בסדר, אני לא יכולה לאכול מוצקים. יאללה, אכלתי מוצקים בחיים. הייתי שם". כל מיני דברים כאלה.
אני חושבת שהדבר המרכזי שהייתי רוצה להגיד זה לגבי חופש הבחירה – אני ממצה המון את הבחירה.
בהתחלה זה היה נגיד לשכב על הספה, להסתכל החוצה. אני יכולה להחליט אם אני רוצה לקרוא, אם אני רוצה להסתכל על השמים, העננים, אני רוצה לעצום את העיניים. יש לי בחירה בכל רגע נתון. הדברים הגיעו לידי אבסורד, אפשר להגיד, חברה הביאה לי חוברת צביעה של מבוגרים.
למה זה אבסורד?
אני בוגרת מדרשה לאומנות. מציירת, מורה לציור והכל. בסוף אני אומרת "נו, יופי, הגעת לחוברת ציור" (צוחקת). עכשיו, אני יושבת, החוברת פתוחה כאן על השולחן. וכל הזמן יש בחירה. הצבע הזה, אני לוקחת את זה סתם כי בא לי את הצבע או בא לי שהוא יהיה נוגד למשהו או מתאים? וזה לאו דווקא כל הזמן תהליך של חשיבה, אבל זה פועל. בחרתי לא לעשות את כל הדף, בחרתי לעשות חלק, בחרתי לקפוץ מהפינה הזאת לפינה הזאת. בחרתי.
דורית וחוברת הצביעה. הכל עניין של בחירה.
לבחור לבחור?
אני חושבת שבאמת התחושה שיש תמיד אופציה של בחירה. אוקיי, לא תהיה לי בחירה אולי מתי אני אמות, אבל אני כן אוכל לבחור איך אני רוצה להרגיש אולי. לא נדבר על אותו רגע כי אני לא יודעת. זה נורא רחוק. אבל נגיד להוציא את העניין הזה של הסוף, יש לנו כל הזמן בחירות. למצות אותן.
אחד הדברים שהבנתי, אולי הכי חשובים בתוך כל זה כיום, זו הנקודה של אין הבדל בין בחירות קטנות וגדולות מבחינתי. אני חושבת שברגע שעושים בחירה, אז היא בחירה שמשפיעה עלינו. אין בחירה גדולה או קטנה. יש בחירות שאולי כוללות יותר אנשים, יותר נכסים, יותר דברים מבחינת גודל אבל ברגע שעושים את המעבר מזה לזה, אין הבדל אם יש מתחת לזה רובד כזה או רובד כזה. אין הבדל. ברגע שאנחנו חווים את הבחירה של משהו, אנחנו ממצים מהעצמיות שלנו. וזה עושה לנו טוב. זה טוב כי זה אומר מי אנחנו לעצמנו ולאחרים. ולכן נורא חשוב להתעסק בבחירות ולהנות מזה. לא לראות את זה כאויב או כמכה. זה כיף לבחור, כי זה אומר מי אני. מה אני יכול לעשות ברגע נתון מסוים. וזה אנחנו.
בתור ליצנית רפואית. הייתי 8 שנים באונקולוגית מבוגרים בתל השומר. באה לחדר, דופקת בדלת, שואלת אם אפשר להיכנס. כן, יופי. לא, גם נהדר. אותו בן אדם ביטא את מה שהוא רוצה. הוא לא רוצה, ולא רוצה זה חלק מהביטוי, וזה בעיני משמח אותי כמו שהיה אומר כן.
כי הוא יודע מה הוא רוצה ומה טוב לו? זה זה?
כן, ברגע הנתון. וכולם מתפרצים לחדרים בבית חולים. אף אחד לא שואל. אני באה ושואלת. מי שאומר לא, בסדר. או קיי. נשיקה באוויר וזהו. כמובן יש הרבה שרוצים, צוות גם.
כן? גם צוות?
כן. הם צריכים את זה, גם המנקים, כולם. פשוט לשמוח קצת. עכשיו, אין לי מושג מה זה נותן לאנשים. אין לי מושג. זה לא מעסיק אותי. לא אכפת לי אם זה שניה שזה עוזר למישהו. לא אכפת לי אם זה מתקרב למשהו או בכלל לא או המון. מי יודע, מי חושב על זה, מי מתעסק בזה? זהו. אז יפה כשיודעים אבל זה לא משנה כשלא. מספיק להשאיר את הטיפות.
אני נורא אוהבת את הטיפות. אני אוהבת רסיסים. זה מתאים לי. את יודעת, בלי לדעת הרבה ולאן שזה מגיע. אם בכלל. בסדר.
את מפזרת.
מפזרת, כן. מה שאפשר. את לא יודעת איפה את עושה טוב למישהו.