צפיתי השבוע בסרט המקסים MISSION: JOY שמתעד מפגש בין הדאלי לאמה לדזמונד טוטו.
מה רואים בסרט? שני גברים במיטב שנותיהם, שני אנשים רציניים, מנהיגי תנועות מחאה לא אלימות, שזכו, שניהם, בפרס נובל לשלום, שהם גם שני חברים טובים – יושבים, מתבדחים ומצחקקים, חולקים בדיחות ועוקצים בשובבות אחד את השני.
קסם.
לרגעים נדמה שאלו בכלל הזקנים מהחבובות, מתבדחים בלי הפסקה אחד על חשבון השני.
מי היה מאמין.
הסרט מתאר מפגש בן שבוע של שני האנשים המרשימים הללו, מפגש שהתקיים בדרמסלה, הודו ומטרתו – שיחה על שמחה.
ואכן הם מדברים על אושר, על שמחה (Joy) ודזמונד טוטו שואל את הדאלי לאמה – "אתה הרי פליט, לא היית בארצך האהובה כבר 56 שנה, אז איך זה שאתה שמח כל כך?"
והדאלי לאמה עונה שבזכות העובדה שגלה מארצו הוא זכה לחיים עשירים ומרתקים. אילו לא גלה מארצו, הוא מסביר, ודאי היה עדיין חי מסוגר בארמון הפאר שלו בלהאסה. אבל מכיוון שגלה הוא עבר ניסיונות קשים רבים וחווה חוויות עמוקות ובזכות זאת נהיה האדם שהוא היום.
ודזמונד טוטו מוסיף ואומר בחיוך ממזרי – הסינים עשו איתנו חסד, בעקבות מעשיהם העולם זכה להכיר מנהיג רוחני יוצא דופן כל כך ואת פועלו.
ואני חשבתי לעצמי – ואוו, מי באמת מכיר את המנהיג הדתי של נפאל או תאילנד? ללא הכיבוש הסיני גם הדאלי לאמה היה יכול להיות אנונימי כמוהם.
הם ממשיכים בשיחה ומסבירים כי הנרטיב שאתה בוחר לספר על החיים שלך משפיע על האושר שלך. הדאלי לאמה לא בחר לספר סיפור של גולה אומלל אלא יצר נרטיב חדש של אדם שזכה לחיים מרתקים ויוצאי דופן.
אנחנו מחליטים איזה סיפור אנחנו מספרים על החיים שלנו.
הנקודה הזו לקחה אותי לשנים הרבות בהן עבדתי כמנהלת מסגרות של בוגרים עם מש"ה (מוגבלות שכלית התפתחותית) ולמשפחות הרבות והמדהימות שזכיתי להכיר.
מכיוון שלמסגרות מגיעים בוגרים (גילאי 21 ומעלה), ההורים שלהם הם אנשים לא צעירים, אנשים שעברו שנים רבות בטיפול בילד עם מוגבלות, שעברו בעצמם תהליכים ארוכים בהתמודדות עם גידול הילדים הללו.
ראיתי שם משפחות שעצובות ומתאבלות על הבן או הבת, על הילד שהוא לא היה, והמבוגר שהוא לא יהיה ועל החיים שלהם שהפכו קשים ומורכבים יותר עקב כך. הבנתי לליבן.
ומצד שני ראיתי גם משפחות, עם חיים מורכבים באותה מידה, ועם התמודדויות יומיומיות שהיו לפעמים קשות אף יותר, שמודות על השיעור ועל ההתפתחות האישית שהילדים הביאו לחייהם. והמשפחות הללו הן חזקות וחסינות יותר עם כל שנה שעוברת.
המשפחות האלו תמיד סקרנו אותי, תמיד תהיתי וניסיתי ללמוד מה מקור כוחם. חשבתי שהוא אולי קשור למצב הסוציואקונומי או לחוזק האמונה הדתי. אבל לא, המשפחות הללו היו מגוונות מכל מגזר ומצב כלכלי אפשרי.
היום אני חושבת שיתכן ומקור כוחן היה בנרטיב חיובי שיצרו לעצמן עם השנים, נרטיב שראה בלידת ילד מיוחד לא רק קושי אלא גם הזדמנות.
"מצוקות יכולות לההפך להזדמנויות טובות" – מצטט הדאלי לאמה אימרה טיבטית.
החיים שלנו תמיד יכללו גם דברים עצובים וקשים, כולנו נעבור משברים בחיינו, ההבדל המשמעותי יהיה מי יבחר לצמוח ולגדול מהמשבר ולצאת חזק יותר.
כי אפשר לגדול ממשברים.
שאלו את עצמכם – איפה ההזדמנות שלכם לצמוח?
בחזרה לסרט, הוא מוצג בימים אלה בסינמטק ושווה לראותו ולו בשביל הסצנה החמודה שמתרחשת בעת ביקורם של השניים בכפר הילדים הטיבטי בהימלאיה. רואים בה את טוטו רוקד בחן רב, מניע את גופו בגמישות מפתיעה ואילו הדאלי לאמה נטוע במקומו במבוכה ובקושי מרים מעט את ידיו.
Joy.
הסרט מוצג בימים אלה בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל קולנוע רוחני. ניתן גם להשכירו ב-VOD באתר הסינמטק עד ה-30.10.
אפשר ומומלץ למצוא את הספר שמתעד את המפגש הזה -"ספר האושר – אושר מתמשך בעולם משתנה" מאת הדאלי לאמה, דזמונד טוטו ודאגלס אדאמס.
