ביום כיפור אנחנו נוהגים לבקש סליחה. הנוהג מדבר על סליחה בין האדם למקום ובין האדם לחברו, ואני מציעה להוסיף גם – סליחה בין האדם לעצמו.
בלי לשים לב אנחנו כועסים על עצמנו כל השנה. אנחנו כועסים על ההזדמנות ההיא שפספסנו, על הפעם ההיא שנשארנו בלי תשובה הולמת כשהטיחו בנו האשמות. אנחנו כועסים על הפגמים שאנחנו מזהים באופי שלנו.
אנחנו כועסים על עצמנו וחופרים פנימה. חופרים בחולשות, בכישלונות, במה שלצערנו אנחנו כן ובמי שאנחנו לא – חופרים ומגדילים את הכעס הפנימי.
בואו נגיד שנחתכנו, מה נעשה? נשטוף, נחטא, נחבוש ונגן. ואם זה הילד שלנו, גם נוסיף נשיקה. אבל כשאנחנו נחתכים מבפנים, כשמשהו לא מצליח לנו, במקום לעטוף את החתך הזה, לטפל בו ולהניח לו עד שיחלים, במקום זה אנחנו מתעסקים בו כמה שיותר, מזהמים אותו, מגדילים אותו, חופרים בתוכו עד שנוצר פצע גדול ופתוח, וזה כבר בטח ישאיר צלקת…
במקום שבו אנחנו הכי צריכים טיפול ואהבה אחנו פוצעים את עצמנו יותר ויותר.
כן, סליחה זה לסלוח לאחרים אבל זה גם לסלוח לעצמי. סליחה צריכה קודם כל להיות מופנת פנימה, אלי.
אני צריכה לסלוח לעצמי ולא לכעוס על דברים שקרו ושכבר אי אפשר לשנות, כמו שאומר תיך נאת האן, מורה בודהיסטי – "הסליחה היא ויתור על התקווה לעבר טוב יותר". את העבר כבר לא נשנה, אז למה לחיות ולהתעסק בו כל-כך הרבה?
כי כשאנחנו לא סולחים לעצמנו זה אוכל אותנו מבפנים, אנחנו מתעסקים בזה שוב ושוב ומשחזרים את הסיטואציה, חושבים מה יכולנו לעשות אחרת ואיך החיים שלנו היו נראים היום. אנחנו בעצם מדמיינים עולם חלופי שמעולם לא היה קיים. מה הטעם?
נכון, זה לא פשוט לחמול על עצמנו, כשקשה, כשנחתכנו ואנחנו זקוקים לטיפול. התגובה האוטומטית, הרגילה שלנו היא לכעוס על עצמנו, להתאכזב, זה הזמן בו אנחנו קשים עם עצמנו, כועסים, מאוכזבים.
ודווקא על ילדינו, על אהובינו, על יקירנו, אנחנו יודעים לחמול, לרחם, להבין את מצוקתם. אנחנו אמפתיים אליהם בכאבם, מעודדים אותם, מזכירים להם שחס וחלילה לא ייקחו כישלון אחד ויהפכו אותו למסקנה כללית וגורפת על החיים שלהם. אנחנו אומרים להם"לקחת את זה בפרופורציה". אנחנו מזכירים להם את כל ההצלחות והמעלות הרבות שלהם.
ורק אצלנו בפנים, אנחנו מתעקשים ומטפחים את הכישלון, הופכים אותו למקום כל כך קשה, מתמלאים באכזבה מעצמנו ואוספים הוכחות לחולשותינו. לכל אחד יש טבלת הוכחות עצמית כזו – יש שם טור הוכחות לכך שאני לא ראוי לאהבה, טור הוכחות לכך שאף פעם לא אצליח, טור הוכחות לכך שאני (תשלימו לבד). כל אירוע שנחווה כשלילי נאסף מיד לטור המתאים – "הו, הנה עוד הוכחה שאני כזה".
והנה הצעה לשנה החדשה – בואו נשחרר דברים שנאחזנו בהם יותר מידי זמן, אמונות שגויות שהחלטנו לגבי עצמנו וטיפחנו מכעסים וכישלונות. בואו הפעם נשחרר את הקביעות הללו לגבי עצמנו, את הסיפור הקשה שבחרנו לספר על עצמנו.
בואו נבחר למחול ולסלוח לעצמנו ולכתוב נרטיב חדש על עצמנו, על מי שאנחנו. זה כבר לא יהיה "אני תמיד מחמיץ הזדמנויות" אלא "אני החמצתי עכשיו את ההזדמנות האחת, הזאת, היום. וזה כואב, וזה מבאס אבל אני לא אחפור בזה, אני אעטוף את הפצע שלי ואטפל בו בעדינות ואחמול על עצמי שקרה לי הדבר המבאס הזה" או שבכלל אבחר להניח לפצע, שירפא, ולא להתעסק בו יותר מידי.
שתי האפשרויות טובות. זה הרגע לחשוב על מישהו שאוהב אתכם ולחשוב מה הייתם רוצים שהוא יאמר לכם, או מה אתם הייתם אומרים לו במקרה הפוך.
קחו לעצמכם את יום כיפור הזה כיום תזכורת לסלוח לעצמנו יותר, להיות רכים ואוהבים קודם כל עם עצמנו ומשם זה כבר יצא לעולם.
כשנסלח לעצמנו נכעס פחות, כשנכעס פחות – ניגש אל העולם אחרת.
בהצלחה!
ענבל דויטש – מאמנת אישית לאיכות חיים
רוצה לקרוא עוד? הנה פוסטים נוספים בנושא:
אופטימיות אפשר ללמוד
הרגלים מגבירי אושר שכדאי לאמץ
אני מפנה זמן לעצמי
סדר מתחיל מבפנים
