סליחה לעצמי

ביום כיפור אנחנו נוהגים לבקש סליחה. הנוהג מדבר על סליחה בין האדם למקום ובין האדם לחברו, ואני מציעה להוסיף גם – סליחה בין האדם לעצמו.

בלי לשים לב אנחנו כועסים על עצמנו כל השנה. אנחנו כועסים על ההזדמנות ההיא שפספסנו, על הפעם ההיא שנשארנו בלי תשובה הולמת כשהטיחו בנו האשמות, כועסים על הפגמים באופי שלנו.

כועסים על עצמנו וחופרים פנימה, חופרים בחולשות, בכישלונות, במה שלצערנו אנחנו כן ובמי שאנחנו לא – חופרים ומגדילים את הכעס הפנימי.

בואו נגיד שנחתכנו, מה נעשה? נשטוף, נחטא, נחבוש ונגן, ואם זה הילד שלנו, גם נוסיף נשיקה. אבל כשאנחנו נחתכים מבפנים, כשמשהו לא מצליח לנו, במקום לעטוף את החתך הזה ולטפל בו ולהניח לו עד שיחלים  אנחנו מתעסקים בו כמה שיותר, מזהמים אותו, מגדילים אותו, חופרים בתוכו עד שנוצר פצע גדול ופתוח, וזה כבר בטח ישאיר צלקת…

אז סליחה זה לסלוח לאחרים אבל גם לעצמי, סליחה צריכה קודם כל להיות מופנת פנימה, אלי.

אני צריכה לסלוח לעצמי ולא לכעוס על דברים שקרו ושכבר אי אפשר לשנות, כמו שאומר תיך נאת האן, מורה בודהיסטי  – "הסליחה היא ויתור על התקווה לעבר טוב יותר". את העבר כבר לא נשנה, אז למה לחיות ולהתעסק בו כל-כך הרבה?

כי כשאתה לא סולח לעצמך זה אוכל אותך מבפנים, אתה מתעסק בזה שוב ושוב ומשחזר את הסיטואציה ומה היית עושה אחרת ואיך החיים שלך היו נראים היום, ומדמיין עולם חלופי שמעולם לא היה קיים. מה הטעם?

אז כן, לחמול על עצמנו, כשקשה, כשנחתכנו ואנחנו זקוקים לטיפול. במציאות דווקא אז אנחנו כל כך קשים עם עצמנו, כועסים, מאוכזבים.

על ילדינו , על אהובינו, על יקירנו,  אנחנו יודעים לחמול, לרחם, להבין את מצוקתם. אנחנו אמפתיים אליהם בכאבם, מעודדים אותם, מזכירים להם שחס וחלילה לא ייקחו כישלון אחד ויהפכו אותו למסקנה כללית וגורפת על החיים שלהם.

ורק אצלנו בפנים, אנחנו מטפחים את הכישלון, הופכים אותו למקום כל כך קשה, מתמלאים באכזבה מעצמנו ואוספים הוכחות לחולשותינו. לכל אחד יש טבלת הוכחות עצמית כזו, יש שם טור הוכחות לכך שאני לא ראוי לאהבה, טור הוכחות לכך שאף פעם לא אצליח, טור הוכחות לכך שאני (תשלימו לבד). כל אירוע שנחווה כשלילי נאסף מיד לטור המתאים, –  "הו, הנה עוד הוכחה שאני כזה".

אז השנה בואו נשחרר דברים שנאחזנו בהםיותר מידי זמן, אמונות שגויות שהחלטנו לגבי עצמנו וטיפחנו מכעסים וכישלונות.  בואו הפעם נשחרר את הקביעות הללו לגבי עצמנו, את הסיפור הקשה שבחרנו לספר על עצמנו. בואו נבחר למחול ולסלוח לעצמנו ולכתוב נרטיב חדש על עצמנו, על מי שאנחנו. זה כבר לא יהיה "אני תמיד מחמיץ הזדמנויות"  אלא "אני החמצתי עכשיו את ההזדמנות האחת, הזאת, היום. וזה כואב, וזה מבאס אבל אני לא אחפור בזה, אני אעטוף את הפצע שלי ואטפל בו בעדינות ואחמול על עצמי שקרה לי הדבר המבאס הזה" או שבכלל אבחר להניח לו, שיתרפא ולא להתעסק בו יותר מידי. שתי האפשרויות טובות. זה הרגע לחשבו על מישהו שאוהב אתכם ולחשוב מה הייתם רוצים שהוא יאמר לכם, או מה אתם הייתם אומרים לו במקרה הפוך.

אז קחו לעצמכם את יום כיפור הזה כיום תזכורת לסלוח לעצמנו יותר, להיות רכים ואוהבים קודם כל עם עצמנו ומשם זה כבר יצא לעולם.

כשנסלח לעצמנו נכעס פחות, כשנכעס פחות – ניגש אל העולם אחרת.

בהצלחה! ענבל דויטש קרצ'מר – מאמנת אישית לאיכות חיים | קריית אונו

בחזרה לעמוד הראשי

בחזרה לכל הפוסטים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: